השבוע סיימתי תקופת מבחנים עקובה מדם, שעלתה לי בשעות שינה, שעות משפחה ועוד 2-3 קילו (העליתי, ברור). דבר אחד התברר לי כתוצאה מהשבועיים האלו, וזה שמבחן הוא לא בדיוק קנה מידה לבדיקת יכולתו של סטודנט MBA. במילים אחרות, הצלחה במבחן לא מעידה בשום צורה על היותך מנהל או איש עסקים טוב יותר. האם לזכור תיאוריות של מיני פסיכולוגים משנות ה-60 של המאה הקודמת שיפר את יכולותי? אולי. אני חושב שכמה בקבוקי גולדסטאר וסיגריה על המרפסת היו תורמים יותר לבריאותי הנפשית. אולי אז הייתי קם בבוקר ולא שואל את עצמי למה אבא שלי מתגלח מולי במראה.

בכל מקרה, יצא לי לשתות קפה עם חבר אנגלי, שנמצא ברילוקיישן (יעני relocation, אבל בארץ) בישראל. כלומר בדיוק הפוך מכל בר דעת שבאמתחתו תואר ראשון ושאיפות דיוטי פרי. הבחור הוא חיל החלוץ ששולחת חברה אנגלית בכדי להקים את עסקיה בכל מיני מקומות אקזוטיים, שרק למשמע שמם אתה מעלה בדעתך עצי קוקוס ובחורות לבושות ביקיני, כמו בלגיה למשל. הבחור הגיע לארץ לפני חצי שנה, ומיד מצא את עצמו לכוד במערבולת של ברבריים ים תיכונים שאינם מתנהגים לפי שום כלל ברור של העולם המערבי (וזה עוד אחרי בלגיה ואוסטריה העלובות, שבהן שהה קודם). עם הזמן ראיתי שידידנו האנגלי הולך ודועך אל מול עיני, ולכן לקחתי אותו לשיחה מלב אל לב שבה נאלצתי להסביר לו שעליו למחוק מזכרונו את כל הידוע לו ולעבור תיכנות מחדש."אבל למה אף אחד לא בא מוכן לפגישה?",  הוא זעק, "אני יושב עם חמישה אנשים בפגישה, אף אחד לא רושם, כולם מתרגזים וצורחים אחד על השני, אין שום מסקנות בסוף הפגישה ואם כן קובעים משהו אף אחד לא זוכר את זה".  אימצתי אותו אל כתפי ובכיתי איתו. "בנוסף", הוא מתלונן אל תוך הכוס שלו, "ברגע שיש נהלי עבודה מסודרים כולם מתלוננים שהאנגלים נורא בירוקרטיים, ולכן עובדים בכוונה בכאוס מוחלט. אני לא מסוגל לתעד שום פעולה כי אף אחד לא שומר ניירת, אין סיכומי פגישות. אני פשוט אבוד לגבי הצורה בה אתם עובדים. כשמישהו סוף סוף עושה משהו, כל האחרים מנסים לגמד את העבודה שלו או לגרום לזה שהוא יראה רע. הבוס שלי בלונדון עושה לי את המוות, אנחנו ממש מפגרים בלוח הזמנים".  למרות שבהתחלה גאה בי הזעם על האנגלי עלוב הנפש הזה, שבני עמו רקובי השיניים נזרקו מכל המדרגות על ידי יצחק שמיר וחבריו, המעז לפתוח את הפה יורק התה שלו על מדינתי האהובה, ניסיתי לראות את הדברים מהצד שלו. ניסיתי למצוא דוגמאות לכך שאנחנו לא עושים עסקים בצורה כזאת, אבל לצערי התיאור שלו מדויק למדי. בעקבות מקרה החירום דנן, נאלצתי להשתמש בנשק יום הדין,  כלי מעולה שאיתו אפשר להסביר לכל זר איך העניינים עובדים כאן. אני מדבר על אתר אינטרנט בשם road junky, שנכתב על ידי מטיילים בכל העולם, והחלק שלו שדן בישראל ממש מעולה. מדהים איך הם קלטו אותנו. מומלץ מאוד לקרוא את כל הכתבות שם לגבינו.  אחרי שבוע נפגשנו שוב. חברי האנגלי היה שוב מחויך וטוב לב. ניסיתי להבין את סיבת השיפור, ואז הבנתי. למרות שיש כמה צדדים פחות מוצלחים בצורה שבה אנחנו עושים עסקים, יש לנו גם כמה צדדים חיוביים. האנגלי שלי פגש מישהי. הוא כבר מאוהב לגמרי, והסברתי לו שברור לי כבר מעכשיו שהוא עתיד לגור כאן את שארית חייו. נשנה את שמו מאנטוני לנתן, והוא יגור במושב בשרון עם בחירת ליבו ו- 2.6 ילדיהם. רק על דבר אחד לא הגענו לעמק השווה, והעניין נגע לשילוב של אנטוני, רב וסכין חד.לא נורא, אי אפשר לנצח בהכל.