...העמדת הפנים שלי מול אביתר, אבל בעיקר מול עצמי, ההיתממות הזו כששאל אם דיברתי כבר עם אמא שלי החזיקה מעמד רק עד שנפרדתי ממנו. בדרך חזרה לתל אביב האוטובוס היה מלא באנשים, חלק מהם נסעו בעמידה ולמרות זאת נראו מרוצים. היתה המולה חגיגית באוויר. מדי פעם מישהו הביע, בקול רם שהגיע לאוזניי, שמחה על הגשם המבורך שימלא את הכנרת סופסוף. אני בכיתי בלי קול והדמעות שזלגו על פניי התערבבו, בהשתקפות שלי על הזגוגית, עם דמעות השמחה של השמים. אחרי הארוחה הלכנו ברגל לדירה החדשה של אביתר. הוא עבר לא מזמן לגור לבד אחרי שנים שגר עם חבר שלו לצוות בסיירת גולני. הם החליטו שהמשך מגורים משותפים מפריע לאפשרות שימצאו בנות זוג. הבית החדש של אביתר משקיף על הכנסת ועל מוזיאון ישראל, התקרות שלו גבוהות ורצפתו מקושטת אריחים. 'הירושה  מאפשרת לי' התנצל אביתר בחיוך נבוך 'במותם ציוו לי את החיים' המשיך, מצביע על תמונת אביו ואימו החורגת, דודתי, התלויה במטבח. הם עומדים שם שלושתם, אביתר ביניהם, הוא נראה בן עשר בערך, עטופים במעילים ובכובעי פרווה מזוייפת בסגנון רוסי, מאחוריהם בתי הפרלמנט הבריטי. 'זוכרת שבאנו לבקר אתכם?' הוא מוסיף ושואל 'זוכרת איך היית מגעילה לאמא שלי? בלילה שמעתי אותה שואלת את אבא שלי: אתה חושב שהיא מבינה?' הוא ניסה לנחם אותה ואמר שבטח את מקנאה בי, כי את המשכת ללכת לבית הספר בשבועיים שהיינו איתכם, 'ואילו אני יכולתי לקום מאוחר ולטייל כל היום'. 'את המשך השיחה אני לא זוכר, נרדמתי. אבל בבוקר ראיתי שהעיניים של אמא אדומות. שאלתי אותה למה היא עצובה אבל היא התעלמה ואמרה לי לסיים את הקורנפלקס כי אנחנו ממהרים למאדאם טוסו'.

אביתר המשיך בזכרונותיו ואני התגעגעתי ליונתן. וגם שנאתי אותו על שדחה לי את החלומות בשנה. ואולי ביטל אותם. לתמיד. שנה היא זמן ארוך מספיק בשביל לחשוב מחדש על האהבה שלנו שבשנים האחרונות מתקיימת בעיקר בלב, ובשיחות טלפון שלרוב נגמרות במועקה ולפעמים בקוצר רוח מצידי כי אני עסוקה בדיוק בלבשל או להגיש או לקנות מוצרים שחסרו לפתע. והביטול האחרון של הנסיעה אליו לאנגליה בגלל הזמנה לבשל בחתונה שהיתה חשובה מאוד מבחינת יחסי הציבור של הקייטרינג שלי, שאותו הקמתי בן-לילה אחרי שהבעלים של המסעדה שבה עבדתי כשפית במשך שלוש שניםהצליח לגרום לי להתאהב בו כמו שאיים, או אולי הבטיח בעצם, ביום הראשון שנכנסתי למסעדה שלו, שבוע אחרי יום ההולדת העשרים חמש שלי שבו הציע לי יונתן בפעם הראשונה להתחתן,  ולפני שנתיים, אחרי כמה דחיות ברורות מצידי, על אף המשיכה שהתפתחה בי כלפיו, כשדני הושיט לי בחגיגיות את המעטפה עם הצ'ק החודשי ואמר שגם בזמן הנסיעה הוא ישלם לי משכורת, ואני שאלתי איזו נסיעה והוא הסתובב והלך במשיכת כתפיים שלא הצליחה להסוות את שביעות הרצון שלו מעצמו, וכשפתחתי את המעטפה היו בה מלבד הצ'ק הקבוע והטיפים במזומן גם כרטיס טיסה לניו-יורק על שמי והזמנה זוגית למלון ששכן במרכז מנהטן על שם מר וגברת כהן והערה בכתב ידו של דני שהוא רצה לכתוב 'סמית' אבל חשב שכהן מצחיק יותר והוסיף שאפשר להתייחס לנסיעה הזו כהשתלמות מקצועית כי הזמין לנו שתי ארוחות במסעדות שף שקיבלו שלושה כוכבים במישלן, ואני הורדתי את הסינר ואת הכובע ונכנסתי אליו לחדר וזרקתי בזעם את הכרטיס על השולחן ואמרתי לו שאני לא מרמה את יונתן והלכתי ולא חזרתי יותר והחלטתי שזהו, עכשיו זמן הקייטרינג שלי, שאביתר בהתחלה הציע לקרוא לו כריכים ולהתמחות בבישול לאזכרות תחת הסיסמא 'אל תשכח ת'כריכים' כי לדעתו 'זה די עצוב שבאזכרה למרוקאית למשל מגישים רוגלך, לא? הרי כולם זוכרים את האוכל, בעצם' ולבסוף קראתי לו פשוט 'אורה', המחשבה על  הרגע הזה העלתה בי שוב את טעמו של הקרמבו מוקה ששנאתי ושאכלתי כדי לא להעליב את אמא, ובכיתי יותר. הבחור שישב לצידי שאל אותי אם הכל בסדר והושיט לי ממחטת אף מנייר ריחני. הגשם התגבר והמגבים של האוטובוס נאבקו בו בתנועות מהירות. המרק הטעים שאכלנו בשוק טיפס במעלה הגוף שלי והפך לצרבת חריפה. הרגשתי שאני עומדת להקיא והורדתי את הראש לכיוון הברכיים. המחשבה שאקיא באוטובוס הוסיפה לתחושת הבהלה שהתעוררה בי מהרגע שאביתר העלה שוב את הנושא, בהלה שגדלה מרגע לרגע והפכה לגוש כואב, חותך ופוצע, שקורע אותי עכשיו מבפנים ומאיים להתפרץ החוצה. המגבים של האוטובוס המשיכו בניסיונם חסר התוחלת להדוף את המים שהסתירו לנהג את הדרך והאטו את נסיעתו, אבל המים הסתערו שוב ושוב על השמשה הקדמית. גם עלי המשיכו הזכרונות להסתער מבפנים. אמא מגיעה לבריסל שבועיים אחרינו. היא מביאה איתה חבילת קרמבו בטעם מוקה ואומרת 'ידעתי שאין כאן וחשבתי שתשמחי' אבא מחייך במבוכה ומחבק אותה במין ריחוק חדש לי. זו היתה הנסיעה הראשונה שלנו כמשפחה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית. אני הייתי בת שמונה ואמא הגיעה אחרינו כי היתה צריכה לחכות שהמחליפה שלה תשתלב במחלקת הפגים שאותה ניהלה. גם הבושם שלה היה שונה ולא מוכר.

'בטח שאני זוכרת' אמרתי לו במרירות, 'זו היתה שנת הבת מצווה שלי ובמקום לחגוג בארץ עם החברים שלי חגגנו בארוחת ערב במסעדה יהודית בגולדרס גרין'. כשהאוטובוס נעצר בתחנת רכבת צפון, אחרי שעה שנדמתה לי כנצח, יצאתי ממנו בחיפזון, תוך שאני מדלגת בהתנצלות על שכני לספסל ודוחפת אישה בהריון שעמדה בדרכי והביטה בי בפנים זועמות, והקאתי על הכביש, החשכה וקולות הרעמים הגנו עלי מפני הסובבים אותי. רצתי למונית הראשונה שראיתי, התיישבתי במושב האחורי ואמרתי לנהג בבכי 'קח אותי לאמא' מבטו בראי הבהיר לי שחושב שאני שתויה. 'ליהושע בן-נון 19. הכי מהר שאתה יכול, בבקשה!' / המשך יבוא