בין בובליל בווילה לבין אסי במחלקה הסגורה - אני בוחרת באסי

האקרובט/ מיקלה זארילו

ים של שקט פה למעלה, בחושך
הקהל עוצר את נשימתו,
ואני עומד להפתיע.

כל המבטים נעוצים בי,
הרחובות שחורים במרחק,
התופים יהלמו כשאעבור מעליהם

מעל העליבות של האנשים,
מעל הרוע,
ואגיע עד אלייך.

על הארץ כבר אין לי שיווי משקל -
אבל למעלה, אני ממש כמו הילדים,
כמו הלוליינים, כמו הציפורים.

את האהבה שלנו אטווה לבד,
על החבל הזה,
שתלוי מהירח

ואז אשתחרר, ואעוף,
אקח אותך איתי למעלה,
אל הטרפז.

רק שם נוכל להתקיים, לאהוב
בתנאי שלא נרד עוד אל האדמה
לעולם.

■■■

קצרי הרואי מכירים את התחושה הזאת, של יציאה לרחוב אחרי התאמת העדשות הנכונות, ולפתע כל העולם מתבהר, מתחדד, נחשף, והחיים נראים יפים יותר. תחושה של התגלות, של התעלות. ופתאום, בשבוע שעבר, חוויתי אותה תחושה ללא קשר לתחום האופטיקה. סתם ביום רגיל.


לימדתי את בני הצעיר ואת חברו סיפור של צ'כוב, ההתערבות (בתרגומה המצוין של נילי מירסקי), על עו"ד צעיר ויהיר שמתערב עם בנקאי עשיר שיוכל להחזיק מעמד בכלא 15 שנה תמורת שני מיליון, ובסוף, כשהוא זוכה בהתערבות, אחרי שנים של לימוד והעמקה בספרות ובפילוסופיה, אינו מעוניין עוד בכסף. וזה הוביל כמובן לשיחה על הבלי העולם הזה, על חוסר התוחלת שבחיים לנוכח המוות, על אקזיסטנציאליזם, ולעומת זאת על היכולת להערים על המוות באמצעות היצירה שהיא בת אלמוות, וגם על היכולת להקדים את המוות, לתזמן אותו... וכל השיחה הזאת גרמה לי אושר מופלא. עצם התנהלותה הוכיחה לי שיש סיבה לחיות ואפפה אותי באור בהיר ומסמא.


ותוך כדי כך אני חושבת על הסרט האחרון שראיתי, עם חבריי ענת, דפנה ודני, הצטלבות של קלוד ללוש (שכבר ירד מהמסכים. קחו אותו בספריות הווידאו), סרט מתח שנון ומשעשע, ללא טיפה אחת של אלימות ומאוד שונה בכך משוברי הקופות האמריקניים. זהו קרב מוחות בין סופרת של ספרי מתח, המזכיר שלה, רוצח פדופיל, ספרית ואהובה הרופא שנוטש אותה. האמירה המתגבשת לאורך הסרט - הדברים אינם כפי שהם נראים - זהה לזו של יצירות רבות לפניו. ימיה הם כימי האמנות עצמה, בהיותה רק יצוג של המציאות ולפיכך שונה ממנה בהכרח. אבל זו גם גדולתו של ללוש, להגיש באופן רענן ואינטליגנטי כל כך את התובנה הפילוסופית הזאת. להטיח אותה בפניהם של הצופים היגעים מעולם של בורסות נופלות ושל תוכניות ריאליטי מטומטמות.

■■■

אז איכשהו, באופן פרדוקסלי, יצא שדווקא לאחרונה, למרות הצטברות ג'יפתית במיוחד של דוגמאות להתנהגויות זוועתיות שהפכו לנורמה - החל מהפוסט המצמרר של מצדה על הזונות, אחר כך הפוסט של רבקה פריסלר על צמד זבלי-אדם, אחר כך הפוסט של pov על לואי קאטורז של הרייטינג, ולקינוח הפוסט של אלת האש על הגברים המאותגרים-רגשיט - למרות כל אלה, הרגשתי פתאום שאור בהיר אופף אותי. אור של התעלות. של הנאה. של שמחה. ואתם יודעים למה? כי אני לא משחקת את המשחק. אני לא כאן. לא באמת. לא ממש. אני ואסי. אנחנו לא כאן.


ואני יודעת שנוצרה לי תדמית, כאילו אני מתנשאת, חיה בבועה, תל אביבית שלא קוראת עיתונים ולא רואה טלוויזיה. והכל נכון - אני באמת תל אביבית שחיה בבועה ומתנשאת על הטיפשים ועל העילגים שהופכים את הבורות לדגל. ויתרה מכך - אילו יכולתי לזנק מפה ולשייט על הטרפז כמו בלהיט-העל הזה, l'acrobata, של מיקֶלֶה זארילווֹ מסן רמו 2001 (ותודה על התרגום למורה הנפלאה שלי לאיטלקית, רפאלה סקרדי), הייתי עושה את זה, כי מי רוצה לחיות בזבל? כי מי רוצה מערכות יחסים מניילון פצפצים?


ובאמת, זו הגדולה שלנו כבני אדם. הדמיון, היכולת להתנתק מכבלי המציאות ופשוט לא להיות כאן ברוחנו. להתעלות על הקיום הבזוי - תקראו לזה יצרים אפלים, ניכור פוסטמודרני, הידרדרות נורמטיבית, קפיטליזם חזירי, או סתם חזירות. כמובן, הבחירה להתעלות היא בחירת המיעוט. רבים רבים מאוהבים בדפקטים של עצמם ומצהירים בגאווה: "כזה אני", וגם "יש לי צרכים". חברתי ולרי בחרה לתלות את הנעליים, ואני בוחרת לנעול כל יום מחדש את נעלי הוואנס שלי עם הגולגלות הממחישות את אפסות האדם ויורקות בטוב-טעם אש וגופרית מנחיריהן הריקים, ללכת לים עם הגב לעם, להיאחז בטוב שבחיים שלי - ויש הרבה - ופשוט לעוף גבוה ככל האפשר. ■


בתמונה: המטייל מעל ים העננים, קספר דויד פרידריך, 1818