כותרות TheMarker >
    ';

    לספר לחבר'ה

    מי שואל אותי בכלל?

    * * * * * * * * * * * * * * * *
    © כל הזכויות שמורות לרונה שחר ((למען הסר ספק: כל התכנים המתפרסמים בזה מיועדים אך ורק לבלוג האישי שלי בקפה דה מארקר. כל פרסום שלא במסגרת הבלוג (למעט הפניה לבלוג דרך אתר אינטרנט כלשהו) מחייב פנייה אלי וקבלת הסכמתי.))

    0

    מבטו של הצייר

    76 תגובות   יום ראשון, 23/11/08, 23:29

     

    מעשה שהיה (מספרת האגדה, כמובן) בשני ציירים נודעים ביוון העתיקה, זוכסיס ופרהסיוס
    (Zeuxis, Parrhasius). שניהם הצטיינו בציור ריאליסטי ויום אחד החליטו לערוך ביניהם תחרות כדי להכריע מי הצייר הטוב יותר. הם שמו פניהם לכיכר העיר. זוכסיס היה הראשון להסיר את הכיסוי שבו עטף את הקנווס שלו. על הבד היה מצויר אשכול ענבים, שהיה מושלם כל כך, שהציפורים בכיכר עפו אליו וניסו לנקר את הענבים.

     

     

    זוכסיס פנה אל פרהסיוס. "עכשיו תורך להסיר את הלוט מעל לקנווס שלך", אמר. אך כשניסה לעשות זאת, גילה כי הבד המכסה את הקנווס הוא... ציור! לפיכך זכה פרהסיוס בתחרות. כי לדברי זוכסיס, "אני שיטיתי בציפורים, אבל פרהסיוס שיטה בזוכסיס" (כלומר - בצייר, שאין מיטיב ממנו לראות).

    כאשר התחלנו ללמוד ציור, העמיסו עלינו אינספור תרגילים מייגעים שכל מטרתם היתה ללמד אותנו לראות. לראות - ולא לצייר או לרשום. לראות, כי הראייה היא הבסיס לכל ציור. האמן רואה את אשר אין עין אחרת רואה. הוא רואה את נשמתם של הדברים. הוא מרחיק ראות והוזה, הוא בעל דמיונות וחולם, הוא בעל כוח מסתורי להפיח רוח חיים בחומר המת.

    ג'ון ראסקין - מבקר אמנות, משורר, אמן בן המאה ה-19 - כתב כמה וכמה ספרים על אמנות, ביניהם על אמנות הרישום ("יסודות הרישום"). הוא חשב כי על כל אחד לרכוש לעצמו יכולת זו, אם ברצונו להיטיב להבין את העולם. הוא טען, שעד שלא ניסית לצייר עץ, או ציפור, או בית - לא ראית אותם באמת.

     

    ג'ון ראסקין, שדרת עצים, 1847

     

    והצדק אתו, כפי שמעיד מניסיונו ידיד שלי. אותו ידיד תיאר לפני בהתלהבות כיצד הוא, בלי שום ניסיון קודם, ישב בגן ונאבק על רישום כמה ענפים של עץ. ככל שהתבונן וניסה להעביר אותם אל הנייר, כך התעצמה בו הבנת המבנה של העץ וכך תפס עד כמה מסובך מבנה זה, שעד עתה קיבל אותו כמובן מאליו.

    התבוננות בטבע מביאה לידי ענווה. וענווה - זוהי המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם להעניק לעצמו.

    זמן קצר לאחר שהתחלתי ללמוד ציור ורישום ריאליסטי, מצאתי עצמי מתבוננת בעצים עת ארוכה, כי ציור אורגניזם גדול כזה אינו פשוט כלל. התבוננתי בסבלנות בענפים המשתרגים, באמירים הנישאים אל על, במשחק האור על העלווה ובשינויי הצבעים, בצלליות הכהות. ולאחר כמה דקות (לא יודעת כמה - מאבדים את תחושת הזמן כשמנסים לרשום) פתאום חשתי בתחושה מסתורית ביותר המשתלטת עלי. ההתבוננות הכניסה אותי למין טראנס, שבו חוויתי את יופיים של העצים מועצם, והיופי כבש אותי כליל. היה זה גילוי מוזר ביותר, כאילו לזמן מה הייתי חלק מנשמתו של העץ.

    מקובל לומר כי העיניים הן ראי הנשמה, ייתכן שהן אף יותר מזה: אולי הן אפילו פתח שדרכו יכולה הנשמה לצאת ולהיכנס כרצונה, להתחבר עם העולם, לחוש את האחדות והחדווה והיופי. שמא אין היופי אלא מין רגש, שנמצא "בעין המתבונן", אמור מעתה: בנשמת המתבונן.

    היו אלה עצי ברוש ואקליפטוס פשוטים ורגילים שאינך נותן דעתך עליהם בדרך כלל, אבל פתאום הם דיברו אלי ושרו, פתאום יכולתי להבין אותם והם אותי. צדק ראסקין בטענתו כי כל אחד צריך ללמוד רישום. אתה חייב את זה לעצמך, אתה חייב למשפחה - למשפחתך המורחבת, זו הכוללת את כל הדברים כולם.

    שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: איך לא ראיתי את זה עד עתה? ושאלות נוספות עלו בעקבותיה: למה זה הופיע דווקא עכשיו? ומה עוד אני יכולה לראות שלא ראיתי עד כה? (והתחלתי להתאמץ יותר ולנסות לראות עוד ועוד, כדי להשיג עוד מעט מהמתיקות ההיא).

    וכך הציור, שעד עתה היה המטרה, מגלה את מטרתו האמיתית: לראות. כי לראות זה גם להבין את העולם, ולהבין את העולם זה להבין את עצמי.

     

     

     

     


     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (75)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/6/11 09:50:

      יש בתורקיה עץ תאנים. :)

       

        6/6/11 22:00:
      במהלך הקריאה יכולתי לשמוע את רחש תנועת העצים .מאוד מדבר אלי הגילוי הזה לראות עוד מתוך ההתבוננות ....ושההתבוננות היא לא רק מהעיניים הרואות , אלא ממקום אחר שאין שליטה עליו ,מהנשמה .כשאנו לא מפריעים לה ..היא רואה .
        5/3/11 10:53:

      (ואני כבר אמרתי, שאת הרישומים אני אוהבת במיוחד...:) )

        5/3/11 09:35:

      צטט: ornaoren 2010-01-27 12:25:08


      רונה יקרה, אני מבינה שהכתוב הוא ישן ומזמן אבל תודה לך על זה עכשיו, אורנה

       

       

      אורנה יקרה,

      אני מבינה שהתגובה שלך ישנה וממזמן, אבל תודה לך עליה...נשיקה

      יש דברים שלא מתיישנים, למרות שהאמנות כמדומה צועדת קדימה, נראה לי שהיא עדיין מושתתת על כמה אמיתות נצחיות.

        27/1/10 12:25:

      רונה יקרה, אני מבינה שהכתוב הוא ישן ומזמן אבל תודה לך על זה עכשיו, אורנה

      משהו אמיתי מדבר אלי . משהו נטול אגו.

      אהבתי את הגישה

      אהבתי את הדרך.

      החל מהסיפור המיתי ועד ההכרה ביכולת להתבונן בפשטות וללמוד. 

      הרישום החותם את המילים מעורר בי שלווה וסקרנות. אני רואה בפקיעת הפירות תכלית ליצירת עולם חדש. 

      תודה לך

       

       

        22/11/09 18:13:
      מצטערת על התרגום הקלוקל. הדברים באנגלית צלולים ובהירים, התרגום שלי ממש לא.
        22/11/09 13:17:

      צטט: ביתיה שלו 2009-09-01 19:58:27

       

       

       [...] הזכיר לי את אחד הספרים של קרלוס קסטנדה (לצערי, לא זוכרת איזה מהם...).

      הוא כותב על ההתבוננות שמביאה אותך אל ה"מעבר".

      כדי לעבור אל "העולם שמעבר" דון-חואן פוקד עליו לשבת בחוץ בצהריים, לצמצם את העיניים לסדקים, ולהתבונן ארוכות בעץ שמולו.

      לאט לאט ההתבוננות שלו משתנה. ראשית, בדיוק כמו שקרה לך, הוא מתחיל להבחין בפרטים והתמונה נעשית פלסטית ומוחשית.

      בהמשך הוא מתרכז לא בעלים, אלא ברווחים שבין העלים, ואז הוא מצליח להשתחל בסדק שבין העולמות.

      מקווה שזכרתי את רצף ההתרחשויות, וגם אם לא, זו היתה רוח הדברים.

      כדי להגיע לעולם שמעבר, צריך לוותר על השליטה, ואי אפשר לוותר על השליטה בלא ענווה, בלא מוכנות להודות שיש ביקום כוחות גדולים ממך, שאתה מוכן לתת להם לקחת את השליטה על מה שקורה לך.


       

       

       

      בנוגע לשינויי תפישה (דון חואן), אני מאוד מאוד ממליצה על מאמרו של אלדוס האקסלי - The Doors of Perception

      המאמר נוגע בהתנסויות שהיו להאקסלי תחת השפעת סמים. הוא טוען שראייתו את העולם השתנתה והוא הבין עד כמה הוא מוגבל בחיי היום-יום, אם כי במאמר עצמו יש ביקורת חריפה על השימוש בסמים כדי להרחיב את התודעה - לדבריו, יש דרכים אחרות וטובות יותר.

      "מה שאנחנו רואים תחת השפעת מסקלין, האמן מטבעו מסוגל לראות כל הזמן.  תפישתו אינה מוגבלת לשימושי מבחינה ביולוגית או חברתית. מעט מהידע השייך לבריאה כולה מסתנן דרך השסתום של המוח והאגו, אל תוך תודעת האמן. זה הידע בדבר המשמעות הפנימית של כל מה שקיים".

       

       

        1/9/09 19:58:

      "התבוננתי בסבלנות בענפים המשתרגים, באמירים הנישאים אל על, במשחק האור על העלווה ובשינויי הצבעים, בצלליות הכהות. ולאחר כמה דקות (לא יודעת כמה - מאבדים את תחושת הזמן כשמנסים לרשום) פתאום חשתי בתחושה מסתורית ביותר המשתלטת עלי. ההתבוננות הכניסה אותי למין טראנס, שבו חוויתי את יופיים של העצים מועצם, והיופי כבש אותי כליל. היה זה גילוי מוזר ביותר, כאילו לזמן מה הייתי חלק מנשמתו של העץ.......

      ....וכך הציור, שעד עתה היה המטרה, מגלה את מטרתו האמיתית: לראות. כי לראות זה גם להבין את העולם, ולהבין את העולם זה להבין את עצמי."

       

      רונתי,

      ראשית, תודה ליואב שהוביל אותי לכאן.

       

      הציטוט שלמעלה, מתוך הפוסט שלך, הזכיר לי את אחד הספרים של קרלוס קסטנדה (לצערי, לא זוכרת איזה מהם...).

      הוא כותב על ההתבוננות שמביאה אותך אל ה"מעבר".

      כדי לעבור אל "העולם שמעבר" דון-חואן פוקד עליו לשבת בחוץ בצהריים, לצמצם את העיניים לסדקים, ולהתבונן ארוכות בעץ שמולו.

      לאט לאט ההתבוננות שלו משתנה. ראשית, בדיוק כמו שקרה לך, הוא מתחיל להבחין בפרטים והתמונה נעשית פלסטית ומוחשית.

      בהמשך הוא מתרכז לא בעלים, אלא ברווחים שבין העלים, ואז הוא מצליח להשתחל בסדק שבין העולמות.

      מקווה שזכרתי את רצף ההתרחשויות, וגם אם לא, זו היתה רוח הדברים.

      כדי להגיע לעולם שמעבר, צריך לוותר על השליטה, ואי אפשר לוותר על השליטה בלא ענווה, בלא מוכנות להודות שיש ביקום כוחות גדולים ממך, שאתה מוכן לתת להם לקחת את השליטה על מה שקורה לך.

       

      תודה על פוסט יפהפה.

      נהניתי מאוד.

       

      ביתיה

       

       

       

       

       

        30/8/09 10:19:


      ובקשר לתחרות המיתולוגית בין הציירים ביוון העתיקה, כדאי להתעניין בתחרות האמיתית (אם כי הלא פורמאלית) שהתרחשה בין מיכלאנג'לו לליאונרדו שהוזמנו לצייר שני קירות הניצבים זה כנגד זה באולם המועצה של פירנצה. שני הציורים לא הושלמו ולא שרדו. מה ששרד אם איני טועה אלו העתקים של אותן יצירות שנעשו ע"י אחרים..

        12/8/09 10:32:

      מעשיר כרגיל, כמו כל הפוסטים שלך.

      פעם חשבתי להיות צייר... לא מימשתי את השאיפה שנעלמה אי שם בצבא.

       

        12/8/09 10:13:

      להבין את העולם דרך הציור,

      להבין את הנפש.

      אמת עמוקה -

      יפה הבלוג.

        5/3/09 21:28:
      איזה כיף לקרוא את זה !נשיקה
        3/3/09 20:50:

      צטט: עדית... 2009-03-03 20:20:32

      [...]

      הייתי רוצה לראות את מערכת החינוך של הילדים שלי משקיעה הרבה יותר בחינוך לראייה, ולהקשבה מאשר בהיפרבולות ומשוואות עם חזקות בשלושה נעלמים (ולא שאני מזלזלת באלה - אני לא. אלא רק חושבת שאלה אינם כישורי חיים הכרחיים שיהפכו ילדים לאנשים טובים יותר).

       

       עלית על נקודה חשובה מאוד מאוד מאוד!!

       החינוך בכלל, ובימינו בפרט מייחס חשיבות יתר למיומנויות של "מוח שמאל" מאשר לאלו של "מוח ימין". אם ילמדו את כל הילדים, לצד קרוא וכתוב (מוח שמאל) גם רישום ריאליסטי (מוח ימין), מגיל צעיר, ייתכן שנופתע מאוד מהתוצאות. והכוונה לא רק ליכולת הרישום.

      זה כמו גלגלי שיניים, גלגל קטן אחד מפעיל מערכת גדולה ומורכבת, ומי יודע איזו מכונה אדירה הוא מניע בסופו של דבר...

        3/3/09 20:20:


      רק עכשיו מצאתי את הפוסט הזה, והרי טיילתי בתמונות שלך הרבה...

      את כל כך צודקת - בלי לראות אנחנו לא יכולים לראות, ולהקשיב, ולהבין, ולחוש אמפטיה ולאהוב.

      ובלי אלה אי אפשר לצייר, או לנגן, או לכתוב.

      ובלי לאהוב את עצמנו - אי אפשר לאהוב אחרים.

      הייתי רוצה לראות את מערכת החינוך של הילדים שלי משקיעה הרבה יותר בחינוך לראייה, ולהקשבה מאשר בהיפרבולות ומשוואות עם חזקות בשלושה נעלמים (ולא שאני מזלזלת באלה - אני לא. אלא רק חושבת שאלה אינם כישורי חיים הכרחיים שיהפכו ילדים לאנשים טובים יותר).

        24/2/09 16:54:

      הרהור קלאסי מעניין בכל מה שקשור לציור ריאליסטי

       

      בעידן של המצלמה ההסטוריה של עולם האמנות נותן קרדית לבודדים שמציירים ריאליסטי

       

      אתן דוגמא לשניים שיהיו כנראה רלוונטים עוד שנים רבות

      ותרומתם היא עצומה למחשבה על הציור הראליסטי בעידן המודרני

       

      האחד הנו

      לוסיאן פרוייד - שדרך הנחות המכחול , הצבעוניות הירקרקה על הגוף שחושפת סוג של

      פצעים רגשיים , בחירת המודליסטיות עם מבנה הגוף היום יומי ( ללא אידליות וסגידה ליופי

      הנעורים כפי שהוא מושרש כל כך חזק בתרבות המערבית) וכמובן ההקשר לסבו זיגמונד פרוייד

      נותנים משהוא חדש ורענן שמכה בנו כשצופים לראשונה בציוריו

       

      אמן אחר שלקח את הריאליזם למקום אחר הינו

      צאק קלוז שעשה ציורי ענק של פוטו ריאליזם ואמר אם כבר שימוש במצלמה במקרן שקופיות וכו

      אז ללכת עם זה עד הסוף לפרטי פרטים ולחקור את זה לעומק בשלל צבעוניות , ריבועים וגיאומטריות למינהן

       

      אני חושב שאמנים שניגשים לריאליזם היום צריכים לחשוב כיצד הם מביאים אם שפת הציור הזו

      את זמננו אנו בכלים שיש ברשותם ( זו משימה קשה מאוד )

       

      תודה על הדיון המפרה והחשוב הזה .

        24/2/09 06:49:

      כן רונתי..

      חדוות היצירה מזכה אותנו בעוד זוג עיניים בוחנות וסקרניות

      --<-@

        22/2/09 01:24:

      הסיפור מלמד שבעצם אפשר לשטות בכל אחד.
        21/2/09 14:16:

      נכון.  מה צופן בתוכו הרגע הזה .? ואם נסתכל ככה לעומק על הקרובים אלינו נגלה שאנחנו לא יודעים אותם, שהם הרבה יותר מהמגרה שאליה הכנסנו אותם.

       

      איזה פוסט רונתי. אני בדיוק מציירת היום עץ ענק שחוויתי אבל מציירת מצילום וזה ממש אתגר

      ,לחוש שוב את נישמת העץ. 

       אני לא בטוחה שאני מצליחה, אבל להפתעתי יוצא משהו אחר לחלוטין.

       

      כן,לקלוט באיזה פלא אנחנו חיים, לא מובן מאליו בכלל.

      שאנחנו מתעוררים בבוקר בתוך פוך חמים בבית שנמצא על כדור מסתובב בחלל.

       

      אוי,אני מתחילה להיסחף כאן. טוב יאללה,אני חוזרת לעץ החרוב שלי.

        17/2/09 14:14:


      כל מה שנאמר פה ונאמרו דברים מצוינים,

      נכון גם לגבי צילום, כמו רישום, התיחסנו בשנתיים לימודים, לצילום שחור לבן

      גם כאן היתה שאלה איך זה יראה בתמונה לא כל הגוונים מצטלמים באוחתה בהירות העין רואה את תחום הצהובים  יותר בהיר ממה שזה באמת הפילים רגיש מטבעו לתחום  האולטרה סגול והכחול,

      במרוצת הזמן ריגשו אותו גם לתחום האדום, בכל מקרה התוצאה בצילום היא הרבה יותר קונטרסטית ממה שהעין רואה, בעוד שהעין בונה את התמונה ממספר קטעים צשל ראיה כאשר בכל פעם נסרק אזור אחר וכך אפשר לראות פרטים בכהויות כמו בבהירויות והמוח מאחד את כל זה לתמונה אחת רציפה, למצלמה אין את היכולות הללו, ואנחנו נאלצים לעשות מניפולציות בחשיפה ובפיתוח,

      בקיצור לוקח זמן עד שאתה  מקבל מה שאתה רוצה לקבל,,למרות שהתהליך הצבעוני בצילום מתקבל בפרמטרים יותר קשיחים, השליטה בתהליכי שחור לבן, תביא גם לשיפור בתהליך הצבעוני

        14/2/09 15:55:

      "התבוננות בטבע מביאה לידי ענווה."

      הייתי שולח את חברי הכנסת לשבוע של התבוננות.

      הבעיה שאחרי שבוע חצי מהם היו בוחרים להישלח לשבוע של הסתכלות.

      או שלא היו בוחרים, אבל ככה היה יוצא.

      פוסט נפלא.

        7/2/09 10:54:
      ליטל היא אדם הרבה יותר צבעוני מהציורים שלי, זה בטוח. קריצה אני נכנסת לכל פוסט חדש שלה בסקרנות ובחמדה. ממש כמו לפוסטים שלך, גל.
        7/2/09 01:59:

      צטט: רונתי 2008-12-25 20:48:33

      גל יקירתי,

      כותבת סיפור סיפור? איזה כיף לך.... הנה זה משהו שאני לא יודעת לעשות בעצמי;  רק לצטט מסיפורים של אחרים. האמת - גם זה נפלא. מאוד אשמח לקרוא את הסיפור לכשיושלם, ואני מניחה שתשתפי, נכון?

       

      הוא נורא ארוך, כלומר לא לסבלנות קוראי הפוסטים, אבל כשיהיה גמור.. ויש לי עוד בעיית מבנה מסוימת.. אז ישלח אליך אישית

      :)

      אבל התגובות של ליטל.. בשביל זה שווה להעלות פה פוסטים, לא?

       

        11/1/09 04:31:

       

      מדליק.

       

      לדעתי ומנסיוני הקטע של הציור הוא לא רק הראייה אלא המקום שבו הראייה מתחברת עם התנועה,

      ומבחינה זו צייר הוא מאוד דומה לרקדן או מוזיקאי,

      גם כשמתבוננים מבלי לצייר, אלא רק מתוך המודעות לכוונה לעשות כך, הנשמה נוטה להתרכז בפרטים שיעזרו לה לבצע את התנועה הנכונה, והחיבור הזה בין האור לגוף הוא שיוצר את המודעות המדהימה שכולם כתבו עליה כאן כל כך יפה,

      אולי זו גם הסיבה שאח של מיא שעוסק בתורות לחימה הוא רשם טוב,

      בסופו של דבר מדובר במיומניות של הגוף כלפי הדקויות והמורכבות של הסביבה,

      לצייר זה לעשות אהבה,

      והמיומניות האלה הן שיוצרות בסופו של דבר את המרחב והגבולות שמאפשרות חיים שמחליפים את הגבולות שיוצרים מוות שמכתיבים לנו כיום את החיים(בלי הערה אקטואלית הרי אי אפשר)

       

        8/1/09 23:02:

      רונתי. ידעתי שאשוב לקרוא עם פנאי

      והרי מילים כמו שלך אפשר רק כך.

      כשחזרתי לצייר אחרי 10 שנות גלות

      בלונדון

      בסלייד בכיתת אמן לרישום

      שאל אותי מייקל - רשם ומורה עדין נפש ונפלא -

      למה.

      ועניתי - אני רוצה להקטין

      את הפער בין העין

      ליד.

       הוא ענה לי:

      Ain't as all

      חיבוק על פוסט נפלא ועל עומק התובנות שלך.

      תודה.


       

        27/12/08 00:10:

      הייי יואב, כמה נפלא שבאת לביקור. והאורח שלך - השיר - גם ברוך בבואו.

      כל כך נפלא תיאור כזה של דקויות רגש.

      יש כל מיני דרכים להתבונן. אפשר גם בלי עיניים...

        26/12/08 23:48:

       

       

      שלווה

       

       

      את הנעורים

      החלפנו בגיל העמידה,

      יפה נפש

      מרבה כנפיים

      נסק אל האויר.

      רקדנית הפורצלן התרסקה

      אנחנו מזמינים

      חדר יהיר

      במלון בטהובן,

      החדרנית מזכירה לנו

      את

      ארעיות הרגש.

      פורשת

      כרטיסי ביקור

      של סדינים.

       

      אנחנו

      כבר יודעים הכל

      על התועלת שבאמונה

      בהורמונים

      וברטוריקה.

      מזימת הזמן

      אינה מפליאה אותנו,

      גם לא אדיקות הזכרונות.

       

      אנחנו פותחים חלונות לרווחה.

      צחוק שטרם בגר

      אובד בסטריכנין

      הלח של האויר.

       

       

      אווה ליפסקה, מוקדם לצעקה, פולין.

       

       

      וגם יואב

       

       

       

      הכתבה שלך משרה שלווה פנימית - תודה

      שמחתי לקרוא אותה ואני פונה מכאן לכתבתה של רונה לקרוא בה שוב

      תבורכי

      שבת שלום והמשך חג אורים משמח.

       

       

        25/12/08 20:48:

      גל יקירתי,

      כותבת סיפור סיפור? איזה כיף לך.... הנה זה משהו שאני לא יודעת לעשות בעצמי;  רק לצטט מסיפורים של אחרים. האמת - גם זה נפלא. מאוד אשמח לקרוא את הסיפור לכשיושלם, ואני מניחה שתשתפי, נכון?

        25/12/08 20:31:

      איזה כיף של פוסט, כרגיל :)

       

      בדיוק אני כותבת סיפור על ילדה שאיש לא רואה אותה ויש לה קשר מיוחד עם סבתה הציירת, קשר שמתמקד באמנות ובעשייה, והסבתא אומרת שהכי טוב לצייר את הדברים הקרובים כי מגלים בהם צדדים חדשים אבל היא לא מציירת אותה. זה לא עיקר הסיפור ולא אוסיף כי הוא רק בתהליך, אבל התחברה לי בדיוק האמירה של ראסקין ..עד שלא ניסית לצייר עץ, או ציפור, או בית - לא ראית אותם באמת.

       

      מצוין, תודה

        21/12/08 19:50:


      בדרך כלל לציירים יש מבטים פרט לאלה שחסר מאור עיניהם.

      הנה עוד מבט (על האמנות) של אמן שכולנו מכירים.

       

       

      קטע מוידויו של פיקאסו בצעירותי, ככל הצעירים,אמנות גדולה, היתה דתי.עם השנים התחלתי לראותאת האמנות כפי שנתפסהוהובנה עד שנת ,1800כפעילות אמנותית עם כלהשפע המבטא את הייסורים. עם הזמן הפכנו ליותר אדישים, ובלתי משוחדים לציור, לפיסול ולכתיבה.על מנת לפייס ולהחליק את הניגודים, הכנסנו את אומנותנו לכל היבטיחיינו. מכונאות, גילויים מדעיים, בריאות, שליטה בכוחות על, וכו..הפסקנו לראות באמנות צורך חיוני, או צורך רוחני, כפי שהיה במאותהקודמות.רבים מאתנו ממשיכים להיות אמנים העוסקים בסוג אמנות, אשר לה ולאמנות אמיתית, מכנה משותף צר.אנו נגועים ברוח אמיתית של חיקוי, נוסטלגיה של מסורת, ראוותנות, בזבוז הסקרנותהאינטלקטואלית שגורם לנו עידן החישוב.רבים מאתנו חיים מכוח ההרגל והשחצנות של העבר העכשווי.לרבים אין יותר את התאווה האמיתית לאמנות הנחשבת נקיה מתחביב,או יצירה דקורטיבית .נוצר דור חדש עם נטייה מכאנית ספורטיבית, כן, ציני, גס, המותיר אתהאמנות למוזיאונים ולספריות, כתוצר לא מובן ולא דרוש של העבר. היום, כידוע לכל, אני מפורסם ומאוד עשיר, וכאשר אני עם מחשבותיי,אין לי את התעוזה להחשיב עצמי כאמן גדול בעיני העולם.היו ציירים גדולים כ"ג'יאוטו", "טיטאן" ,"רמברנדט", ו"גויה".אני בסך הכל בדרן הציבור, המבין את זמנו.זה ישמע כוידוי מר וכואב, לא הדבר כפי שזה באמת, אך זאת סגולתי כאשר אני כן. FROM: ORIGIN 12, January 1964 Cid Corman, Editor Kyoto, Japan)PABLO PICASSO  תרגום ע"י טוני הירש.

       

        20/12/08 23:38:


      אוהבת לקרוא אותך.

       

      נהניתי,

       

      תודה.

       

      תמר

        17/12/08 18:18:
      ליטל, לצטט אותך אני לא יכולה כאן משום מה, אז אומר רק שתגובתך שימחה אותי מאוד. היה לי מעניין לקרוא ולהשוות רשמים, ולא נותר לי אלא להסכים עם זה שהרישום נחווה באופנים רבים ומשונים, כמידת הגיוון שאישיותך מאפשרת לך.
        16/12/08 15:27:
      וזה של מרלו פונטי:  "מה בדיוק מבקש הצייר מן ההר? לחשוף את האמצעים, אך רק את אלה הנראים, שדרכם הוא נעשה להר לנגד עינינו. אור, תאורה, צללים, השתקפויות, צבע, כל אותם המושאים של החקירה אינם לגמרי ישויות ממשיות: כמו רוחות הרפאים, יש להם קיום חזותי בלבד. יתרה מזאת הם קיימים רק על סף ראיית החולין, הם אינם נראים בדרך כלל. מבטו של הצייר שואל אותם כיצד הם גורמים לכך שיהיה פתאום דבר כלשהו, ושיהיה דווקא דבר זה".

        16/12/08 15:22:


      רונה, עשית לי נעים כל כך עם הפוסט הזה, זה דברים שחשבתי עליהם לא פעם. את אומרת לראות ולהבין, הדר אומרת רק לראות, אני חושבת על ללמוד. כמו שאמר ידיד שלך, אתה לא מבין את העץ, אבל פתאום אתה רואה אותו, הוא הופך מתפאורה שולית עבורך למרכז תשומת לבך ואתה עוקב אחרי הדקויות. שימי לב אבל שאת מדברת על סוג מאוד מסוים של ציור, רישום נטורליסטי שמבקש להתבונן במלוא הקשב ולתת לעולם להיות עצמו. אפשר לצייר בכל מיני מצבי תודעה, ולא כולם נגשים אל האובייקט שלהם מתוך רצון ללמוד אותו בלבד, אלא גם מתוך רצון ללמוד דרכו את עצמם ואת אופן ההתבוננות שלהם, לעמת את מה שהם חושבים על האובייקט עם מה שהוא מספר על עצמו או אפילו לבטא דרכו משהו שלגמרי לא קשור בו. לפעמים בזמן שאני מציירת אני נתקלת בכל מיני בעיות טכניות או לא טכניות שאני לא מצליחה ישר לפתור אם בכלל ואילו תמיד בעיות שהן אנלוגיה מדהימה למיליון דברים אחרים. למשל עצם הרעיון של להתבונן על דבר מה כפי שהוא, להניח רגע בצד את מה שאתה יודע עליו, את מה שאתה רוצה ממנו, את מה שהוא מסמל בחיים שלך הוא כשלעצמו שיעור מרתק, ביחסי אנוש למשל, בסבלנות. והניסיון מצד אחד ללכוד את הפרטים ומצד שני לא לאבד את המבט הכולל, וההבנה שאי אפשר לעשות את זה יחד, אתה לא יכול להסתכל על החריצים הקטנים בעלה ועל השולחן כולו בו זמנית, ויוצא ככה שזה לפחות בשבילי גם שיעור באיפוק, לדעת מתי לעצור רגע ולחזור לשלם או להניח רגע לשלם ולהתמקד בפרטים. 

      תודה. היה ממש נעים לקרוא. 

        15/12/08 20:20:
      רונה שלום, אני שמח שיוצא לי להכיר אותך, הרבה למדתי מקצת שוטטות בדף שלך.
        11/12/08 16:25:

      "...ככל שהתבונן וניסה להעביר אותם אל הנייר, כך התעצמה בו הבנת המבנה של העץ וכך תפס עד כמה מסובך מבנה זה, שעד עתה קיבל אותו כמובן מאליו..."

       

      היי רונה, אהבתי מאד את הפוסט וכשקראתי אותו נזכרתי ברישום גזע עץ גדוע שרשמתי לפני כמה שנים בהשתלמות של כמה ימים בעין הוד. יצאנו כל הקבוצה למטע עצי זית וכל אחד התביית על נושא כרצונו. אני בחרתי קטע של גזע כרות וזרוק וממרחק לא רב התחלתי לרשום אותו כשמה שתפס את עיני היו ההבדלים בין החלקים החשופים של הגזע לבין הקליפה הגסה והמתפוררת שמעליו, אותם ניסיתי לרשום. ככל שהתעמקתי נכנסתי לפרטים שעד אז לא הבחנתי שהם קיימים. היתה זו התנסות מעניינת, מלמדת וחוויתית מאד במיוחד כשהציירת שליוותה אותנו למטע עצי הזית הנעימה כל העת בנגינה על חליל צד בעודנו רושמים.

        6/12/08 00:37:


      התבוננות בטבע מביאה לידי ענווה. וענווה - זוהי המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם להעניק לעצמו.

       

      תודה שהזכרת לי :)

       

       

        1/12/08 21:48:

      כתוב כל כך יפה וכל כך נכון.

       

      כשהתחלתי לצייר הרגשתי שמתנה הכי גדולה היא השינוי באופן שבו אני רואה.

      הראיה שלי התעשרה ועמה ההנאה וההתפעמות מכל דבר פשוט.

       

       

        1/12/08 19:49:


      רונה, איזה יופי תארת את מה שהתחלתי להרגיש אז מול הפיקוס. איך פתאום מלכאורה סתם עוד עץ הוא הפך לעולם ומלואו. של צורות וצבעים. מדהים.

      וכן, ענווה מול הדבר הגדול הזה. ואיבוד תחושת הזמן, והמרחב, ושעות שאפשר לשבת מולו ולחקור ולראות ועד ועוד. וכמה פעמים שמצאתי את עצמי כמעט שוכחת לחזור לפעולת התרגום של מראה לקו על נייר כי כל כך מרתק ומהפנט זה היה.

      תודה על הפוסט הזה. ועל התזכורת. ועוד ..

      (:

        1/12/08 12:30:

      וואו רונתי! איזה פוסט מרגש!!!

      הרגשתי את מילותייך מהלכות עליי קסם..

      מכירה את ההרגשה שתארת, חוויתי חווית התבוננות דומה.

      מודה לך גם על הסיפור המקסים שפותח את הפוסט.

      מיליון כוכבים, רונית

        1/12/08 10:04:

      Quote: 2btami 2008-12-01 10:03:19

      כשאני רושמת אני מתבוננת עם עיפרון ביד. העולם נשכח ממני ונעלם, אפילו לשנייה אחת  

      כשאני קוראת את המאמר שלך קורה לי אותו הדבר.  

      אחר כך מציף אותי הרגש הזה שמשמעותו- זהו. מישהו הצליח לזכך הכל לאמירה קצרה וברורה.

       

      עכשיו אני מרגישה בעיקר תודה.

       

       אני חושבת שכשאני רושמת מתקיימים בי שני כוחות מנוגדים שפועלים בו  זמנית כמעט בעוצמה שווה. אני קוראת לזה במילה ששאלתי מתרגום ישן ל"דוליטל הרופא" :  "דחופומשוך". מצד אחד אותה משיכה והתמזגות שאת מדברת עליה , משהו זני כזה שגורם לי להתמזג עם העץ ולהפוך להיות עץ בעצמי, ומצד שני משהו אחר, בוגר יותר,  שדוחף אותי החוצה ומכריח אותי לעמוד במקום שיש בו יותר גבולות .מעין נקות מבט עילית שכזאת.

      מהמקום הזה באות ההחלטות  בקשר לקומפוזיציה, למשל.

       

         המאמר שלך מקיים את שניהם .

      יש בו גם רגש וגם טכניקה.

       

      והרישום הנהדר שם נקודה בסוף, ו....מזמין להמשיך

       

      תמי

       

       

       

        30/11/08 21:53:

      מרתק, נהנתי לקרוא.  יש בענוה ובפשטות הזו של הראיה והנסיון לרשום, אני מדגישה "נסיון", משהו כל כך אמיתי , תמים ורחוק מהעידן העכשווי.
        30/11/08 13:56:

      נקלעתי לפוסט הזה

      בדיוק בזמן

      לו יכלתי לרשום כוכב

      במקום להקליד 

      * דניאלה

        28/11/08 23:08:


      רונתי

      בתוך אחת שהרבה שנים כבר לא רושמת...

      נהנית לראות את בתי בעניין

      ואת היכולות המדהימות שלה - היא בת 13

      ומצחיק היום עברתי ברחוב ליד עצי צפצפה וראיתי את הפירות שלהם שציירת ברישום המאלף שצרפת

      חשבתי להביא לה אותם

      והנה פתאום אני רואה אותם אצלך...

      תודה על הדרך שבה את מספרת

      מקסים, אתן למאיה לקרוא גם.

      עדנה

        27/11/08 17:52:


      אדיר!

       

      אין מילים במיקלדתי...

       

      (:

       

      צ

       

       

        27/11/08 16:45:
      חזרתי עם כוכב לפוסט המשובח הזה.
        27/11/08 04:50:
      תודה לכולם על התגובות, מהן למדתי גם דברים נוספים.

       

       

        27/11/08 04:36:

      צטט: מיא 2008-11-23 23:35:55

      הרשם הטוב ביותר שאני מכירה הוא בכלל אחי - שאינו הבן של אבא שלי (מסובך, מה לעשות), מיקי ניומן, שהוא במקצועו מדריך לאגרוף תאילנדי. הוא רושם כל דבר בדיוק מירבי. זה כישרון טבעי. גם בני הבכור דינו רושם נהדר. הכישרון של אבא שלי דילג מעליי ישירות אליו.

       אל תהיי כל כך בטוחה, ניסית?

        27/11/08 01:57:


      מתקשה לישון, רונתי יקרה. חזרתי אתמול (היום?) מירושלים ב 16:00, עייפה עייפה עייפה. רציתי לעבוד - כל כך הרבה עבודה יש. סוף שנת מלגה, הרצאות להכין, וכל זה נוסף לעבודה הרגילה - הייתי עייפה מידי וויתרתי לעצמי. נרדמתי ב 19:30, קמתי בחצות. עבדתי שעתיים. שעתיים טובות. באתי לקרוא אצלך שוב את הרשימה היפה הזו.

       

      יפה באמת. יש בכתיבתך שאר רוח. שאר רוח זה דבר שחסר.

       

       

        27/11/08 00:43:

      פעם ראשונה שאני אצלך ומתפעמת מכל מילה!

      מסכימה מאוד עם כל הרעיונות שהעלית ומכירה את התחושה הזו של ההתבוננות בטבע.

      דבר ראשון שתלמידים לומדים בשנה א' בתולדות האמנות היא ההתבוננות ביצירה אמנותית

      והיכולת להעביר למילים את מה שרואים, לכאורה דבר פשוט, אבל לא, הוא דורש מיומנות.

      ואכן כל הציירים הגדולים הם קודם כל רשמים מעולים, אפילו אלו המציירים אבסטרקט.

      ביוון העתיקה ציור הקיר נחשבה לנעלה מבין האמנויות, יותר מהפיסול והאדריכלות. היו ציירי קיר שקיבלו אפילו אזרחות אתונאית בזכות אמנותם, דבר מאוד נדיר!

      ולכן אחת האבדות הקשות ביותר מאמנות יוון העתיקה, היא אובדן ציורי הקיר (בשל היותו מדיום כל כך פגיע לשחיקת הזמן),

      חלק מהציורים כמו אלו של זויקיס, ידועים מפסלים ופיסלונים שחיקו את הציורים המפורסמים שלו ומציורי הכדים, שהם הד אותנטי אך זעיר שלו וגם מציורים רומיים, כמו אלו בפומפיי.

      ממש מתנצלת שבאתי אליך ככה בלי כוכב, אבל הייתי חייבת, את נפלאה!

        26/11/08 18:39:

      מהרגע שאת מתבוננת, לראות ולהעביר דרך ידייך, העולם נעשה קווים וכתמים שלא נראו לך אף פעם. וכשאת כבר בעולם הזה - לעולם כבר לא תהיי - אחרת...

      כדרכך בכתיבה, וטוב שכך, יותר מאשר מנתחת אמנות - את מלמדת לאהוב אותה.

        25/11/08 11:39:

      מקסים. התחברתי מאד לתיאור ההתבוננות בעצים ולימוד הענוה.
        25/11/08 11:12:


      אני בקושי מסוגלת לצייר בית, אבל מאוד אוהבת אמנות ומעריצה בכל ליבי את אלו שיודעים לצייר ולראות. במיוחד את אלו שרואים בענווה...

       

        25/11/08 10:48:

      רונתי יקירתי, מאוד אהבתי את הפוסט המתאר באופן רגיש ומלומד את כוחות הראיה, את מהותה ומשמעותה... המין האנושי התרחק מהמהויות האנושיות של התבוננות ומחקר ונוצר קונפליקט בין ה"ידיעה" ל"ראיה" שהם יסודות נפרדים במהותן. הידיעה על צורת קובייה מספרת שכל הצלעות שוות, הראיה שלנו אינה רואה את מה שהידיעה והמדידה מוכיחה... התבוננות במציאות ולימוד שפת הפרספקטיבה מאפשרות לנו לגלות את השינויים שמתרחשים בראיה ובפנימיותינו כאשר מעבירים את המציאות הממשית (החיצונית) למציאות האמנותית  במרחב הדו ממדי (נייר, בד, וכד'). החיפוש התמידי באמצעות ההתבוננות והראיה והבנת הראיה הופכים לים אינסופי של גילוי אופציות ואפשרויות של תחבירי התמצאות האנושית במרחב ובסביבה שכביכול מוכרת... גם המעבר, העתקה מהזמן המחזורי של דקות ושעות לזמן- אישי, זמן אנושי, זמן רוחני, זמן שמנותק מההתמצאות הליניארית הופך לכלי מגלה ומעמיק... עוצר כאן, קצת נסחפתי... והרישום בעיפרון מאוד רגיש ויפה כהתגלות של הבנה שניסיתי לתאר בתגובתי... אנטון
        25/11/08 02:07:

      לרונתי היקרה!

       

      כתבת "התבוננות בטבע מביאה לידי ענווה".

      ואני חושבת שהתבוננות בכלל מביאה לידי הבנה. [כאן המקום לפרט , אך לא אעשה זאת כאן]

      וככל שנבין דברים יותר טוב, יש סיכוי טוב יותר למין האנושי לשרוד.

       

      כתבת פוסט רגיש ואומנותי*

       

      תודה לך

       

      ברייקי

      אסתר שמיר 

        24/11/08 21:51:

      "התבוננות בטבע מביאה לידי ענווה. וענווה - זוהי המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם להעניק לעצמו".

      כמה נכון המשפט הזה,

      אני מרגישה את אפסותנו בכל פעם שאני נצבת מול הר גבוה, מול עננים קודרים, מול ציפור שיר או מול גזע עבות...

      פלאי הבריאה,

      אהבתי מאוד את כתיבתך ואת התהליך שתיארת

      תודה!

        24/11/08 19:01:

      תודה על עוד פוסט מהנה כתמיד. ועל חומר מרתק למחשבה.
        24/11/08 18:16:

       

       

       

           "המטרה האמיתית - זה לראות !

           לראות זה להבין......"     -אולי ?

        24/11/08 16:45:


      נהנתי מאוד לקרא את הפוסט.

      *

        24/11/08 16:18:

      פרט לתמונה המרתקת של הענף הצעיר.

      מרתקת כי התמונה מעוררת מספר רגשות במתבונן,

      מתח הוא אחד מהם.

       

      והכותבת פרט להיותה רואה ומביעה ראייתה בציור

      מתברר שהיא גם רועת מילים.

      נפלא.

        24/11/08 15:57:

      "כי לראות זה גם להבין את העולם, ולהבין את העולם זה להבין את עצמי."

      משפט גדול!!

      נהנתי מהפוסט שלך מאוד, תודהחיוך

        24/11/08 14:14:

      הי רונ

      איזה מזל שהלב הרואה שלך מחובר לעניים שכה מרגישות ויד שיודעת גם לבטא זאת.

      פוסט מדהים שראוי להיות מונצח באפן קצת יותר פרמננטי מבלוג.

      תודה

        24/11/08 13:43:


      "הוא חשב כי על כל אחד לרכוש לעצמו יכולת זו, אם ברצונו להיטיב להבין את העולם. הוא טען, שעד שלא ניסית לצייר עץ, או ציפור, או בית - לא ראית אותם באמת. "

       

      כמו בכל אומנות: עד שאין נטמעים לגמרי במושא היצירה - היצירה אינה שלמה.

       

      תודה על פוסט נפלא.

        24/11/08 13:38:

      מעניין ומרתק. תודה.
        24/11/08 12:27:


      רונה, אני חושבת שזהו הפוסט הכי יפה שלך עד כה.

      (זה בטח ישתנה כי את לא מפסיקה להפתיע)

      אני אוהבת את הזוית האישית שלך על אומנות והתבוננות.

        24/11/08 12:18:

      צטט: רונתי 2008-11-24 12:11:23

      צטט: תומיש 2008-11-24 07:50:46


      ואדם?

      עד שלא ציירת אדם,

      לא ראית אותו באמת?

      לא הכרת נשמתו?

       

       

       

       

      כשכבר אוהבים מישהו (או משהו) באמת - לא צריך עזרים מלאכותיים.

      הציור, כדי ללמוד להתבונן, להתבונן כדי ללמוד לאהוב, לא ההיפך.

       

       

       

       

           }{

       

       

        24/11/08 12:11:

      צטט: תומיש 2008-11-24 07:50:46


      ואדם?

      עד שלא ציירת אדם,

      לא ראית אותו באמת?

      לא הכרת נשמתו?

       

       

       

       

      כשכבר אוהבים מישהו (או משהו) באמת - לא צריך עזרים מלאכותיים.

      הציור, כדי ללמוד להתבונן, להתבונן כדי ללמוד לאהוב, לא ההיפך.

       

       

        24/11/08 12:10:

      מאיר עיניים ולב.
        24/11/08 08:50:

      יופי של פוסט. אמרת דברים חשובים ואמרת אותם יפה.

       ברישום יש תופעה מופלאה  והפוכה. מצד אחד אימון בילתי פוסק של היד והעין כמו בנגינה בפסנתר שקדנית ומפרכת נותנת תוצאות מעולות.ומצד שני ספונטניות ורישום עיוור ומהיר נותנים תוצאות לא פחות מרשימות.

      המיזוג בין השניים הוא המושלם.מצד אחד לרכוש טכניקה ושליטה בקו ומצד שני לא לאבד את החוש והראיה הפנימית שנותנים את היחוד. זה סוד הקסם שלא רבים ניחנו בו.

       

       

        24/11/08 07:50:


      ואדם?

      עד שלא ציירת אדם,

      לא ראית אותו באמת?

      לא הכרת נשמתו?

       

      נשיקות רונתי.

       

       

        24/11/08 05:43:


      תודה על הפוסט המופלא ומעורר המחשבה

      נהניתי*

        24/11/08 00:18:
      מצוין, תודה.
        23/11/08 23:48:

       

      רונה

       

      נהנתי לקרוא כל מילה

      אחד הפוסטים שדברו אלי כאילו יצאו ממני

       

      תמיד אני אומרת שהתכונה הראשונה שצייר צריך זו היכולת להביט

      אבל לא רק רשם, כל ציור דורש לדעתי יכול להביט ולראות, יכולת לחקור, את הטבע, את הנשמה, את הרגש...

      גם כדי לצייר מופשט צריך להביט כדי למצוא את התכונה של האובייקט, הטבע שתהפוך לנושא עצמו

       

      ועצים.... תארת יפה את התהליך שאני עוברת איתם כבר זמן רב

       

      תודה

      רונית

        23/11/08 23:35:
      אבא שלי, שהיה רשם מעולה, נורא התפעל מרשמים טובים. ולפעמים אתה מוצא רשם מעולה כך סתם, באדם שהוא לאו דווקא אמן, אלא מישהו שעיסוקו אחר לגמרי. ואבא שלי היה מתמחה בגילוי רשמים. רשמת טובה מאוד היתה אשתו האחרונה, מיה גל, שהיא בכלל רופאה במקצועה. הרשם הטוב ביותר שאני מכירה הוא בכלל אחי - שאינו הבן של אבא שלי (מסובך, מה לעשות), מיקי ניומן, שהוא במקצועו מדריך לאגרוף תאילנדי. הוא רושם כל דבר בדיוק מירבי. זה כישרון טבעי. גם בני הבכור דינו רושם נהדר. הכישרון של אבא שלי דילג מעליי ישירות אליו.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      רונתי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין