1. הרעב "חבר'ה, אולי אני הולך. אז אני טוחן את השתייה שלכם בקצב מהיר" (יוסי מרשה לעצמו להתפרע) אם יש משהו שסוגר עלי את הגולל הרמטית ומונע ממני מללכת לאודישנים של "האח הגדול 2" הוא התקפי החרדה שלי בזמן הצפייה בדיירי הבית המורעבים עקב קיצוצים חוזרים ונשנים בתקציב, שנגרמים בשל חוסר יכולת לעמוד באי אלו משימות שבועיות. האם העם היהודי לא סבל מספיק? האם לא קיימת הסכמה שבשתיקה שיש טראומות לאומיות שלא משחזרים אותן, והאם הקיצוץ האכזרי בתקציב זו דרכו המעוותת של האח הגדול לרמוז לדיירי הבית על המשבר הכלכלי בעולם? 2. ההווי 3. הבדידות "מה זה, יש עוד אנשים בעולם חוץ מאיתנו?" (עינב פוגשת לראשונה את ארבעת הדיירים החדשים) הכינוי "אח הגדול" הוא כינוי מתעתע. צוות ההפקה אינו מתנהל כמי שמגונן על אחיו הקטנים. הוא מעדיף לעודד מהומות שיביאו רייטינג גבוה מאשר לדאוג לבריאותם הנפשית של המתמודדים. לכן דייר שלא דואג לעצמו ופוקח עיניים 24 שעות ביממה מגלה חדשות לבקרים כי מי מחבריו לוילה בגד בו, קרי העמיד אותו להדחה ו/או דיבר מאחורי גבו ו/או נהג בחוסר התחשבות בוטה כלפי דתו/עדתו/מנהגיו/תאבונו. האח הגדול נמצא שם כדי להקשיב, וככל הנראה גם כדי להתסיס, אבל בסופו של דבר כל דייר נמצא שם לגמרי לבד, מנותק מהסביבה החברתית הטבעית שלו, וזה לא קל. אני מצדיעה לכל מי שמצליח לשרוד שם, גם לאלה שאני פחות מסמפטת. לא קל לעינב בובליל, שנמצאת שם יחד עם אביה, במובן מסוים לשניהם השהייה בוילה מורכבת יותר - הם צריכים לפקוח עין אחד על השנייה בנוסף לאחריות שכל אחד מהם לוקח על מעשיו שלו. מעבר לכך הם מושכים אש מעצם היותם אב ובת, אש שההפקה נזונה ממנה היטב. "החיים מלאים בכאב, וכל מי שאומר לך אחרת מנסה למכור לך משהו" ("הנסיכה הקסומה"). אני בטוחה שכבר שמתם לב שלא באנו לעולם הזה רק כדי ללקק שוקולד השחר. וכמה חבל. אנחנו פה גם כדי להתעמת עם כל מיני סוגים של כאפות נפשיות, לסבול ולהתגבר, ליפול ולקום. ומכיון שכך, יש לנו צורך מפעם לפעם לפרוק עול, להשתחרר ואפילו, רחמנא ליצלן - לצחוק קצת לפעמים. יתכבדו כל מבקרי התכנית יפי הנפש להרפות מאוהדי התכנית. כל מה שאנחנו רוצים זה קצת בידור לפנים, זה הכל. |