כשאני מגיע הביתה בסביבות חצות ונכנס הביתה, אני מדליק את הטלויזיה ומנסה להירגע. האדרנלין גבוה מיום של פעילות מוטרפת בכל הערוצים. אני עורך ניסיון לעבור מהעבודה לחיים או לעולם השינה. איך אומרים פה-UNWIND  מעברים. די קשה לעשות את זה. ואז בין בהייה בריאליטי טי וי שזה בערך הדבר היחיד שאני מסוגל לקלוט בשעה כזו, לבין הניסיון להירגע קצת, חולפות להן מחשבות. אני נזכר בה. הריח שלה. המבט. הצורה שבה ראיתי אותה לראשונה באקראי. מעברים. 

 כשאני פוקחת עין תורנית מלילה לח והלום של קיץ תל אביבי מצוי, לתוך עוד בוקר, אני לרגע מתעשתת. ואז במעבר הזה שבין לילה ליום, אני עדיין בשרעפים של השינה, והכל נראה לי הזוי, אני נזכרת בו. חיוך. עיניים. לרגע אני חושבת לעצמי- זה אמיתי? לא ברור לי אם אני עדיין בחלום או במציאות. מביטה בשעון ועושה ישר את החישוב- שבע שעות מינוס- מוקדם יותר. אמצע הלילה שם, והוא בטח ישן עכשיו. מעברים. עוד יום מתחיל.

 "אני לא רוצה כלום" אמרתי לה כתשובה על שאלה שאני בעצם העליתי. היא אמרה לי שהיא רוצה הכל. ובעצם, פילוסופית, כלום והכל זה אותו דבר למעשה. "אנחנו בדייט?" שאלתי אותה. "יכול להיות" – חייכה. "החלטה שלך", אמרתי לה בסוף הערב. "זה יכול להסתיים כאן בבקבוק היין הזה או בהילטון, או ברחוב שרת. את מחליטה.""כמה דמוקראטי"

. לג'לי שלי יש טעם משובח בגברים. כישבנו בשלוותא בנמל היא ישר רצה אליו, כלבים מזהים מייד מי בעדם. לא כמונו שאנחנו לפעמים רצים בדיוק לאן שמיותר לנו. לפי הליטוף שלו הבנתי שהוא בן אדם חם ותקשורתי. "היא מפריעה"? שאלתי, יותר כדי לפתח שיחה עם בעל העיניים  הכחולות החודרות. "ממש לא". "היא יודעת למי לגשת" אומר חברו לשולחן. "כמה את משלמת לטיול אתה?""עשרים לשעה בפארק "."אני  מסתפק בהוצאות נסיעה" הוא אומר בחיוך."לאן?" "לניו יורק." "ועד מתי אתה פה?" "עד יום ראשון."

"את יודעת שזה לא סתם זיון", אמרתי לה אחרי הלילה הראשון שלנו יחד. תפסיק לדבר כמו בת. ענתה לי. מקסימום יהיה שבוע מדהים ויאללה ביי. תרגיע. ביקשתי שתדבר אתי מהבטן, שלא תמרח. אין לנו זמן לזה. שנינו כבר חצינו את הארבעים. שנינו כבר נפרדנו מבן זוג אהוב.  רק לפני חודש קברתי את אבא שלי, ואמא מידרדרת מיום ליום בדימנציה ומי יודע עוד מה. החיים קצרים מידי לבולשיט. 

 זה הכיף שבפגישות הקצובות האלה. זרים ברכבת. צריך למצות את הרגע. לא עושים חשבון לכלום. הולכים עד הסוף עם המלודרמה. להספיק להנות מכל דקה ואז ממשיכים הלאה. כל אחד לתחנה הבאה של חייו. אם נפגש שוב? אני לא יודעת. אולי כן אולי לא. אני כבר הפסקתי לתכנן תכניות. לבת שלו קוראים מיקה. אותו שם כמו לבת של ארי. מיקריות? אולי. תיקון? אולי גם. די כבר. צריך להפסיק למלא משמעות כל פרט מינורי. נראה מה יהיה הלאה. אבל המחשבות ממשיכות לרוץ. זה כל כך מגניב לגלות שיש לך כזו כימיה עם מישהו. לגלות את האינטימיות והתשוקה.התכוונו רק לסטוץ ופתאום יש רגשות- מה בדיוק עושים עם זה עכשיו?מחר הוא נוסע מה יהיה.

 "ב-19 לחודש ניפגש בלונדון. כבר עשיתי הזמנות. לא תתאכזבי" אמרתי לה בטלפון,כשהתחילה להילחץ לי. "לא צריך להרגיש חרדה. סך הכל אנחנו נפגשים בלונדון. אמצע הדרך. לא ביג דיל . מה יכול להיות רע. נהייה בהילטון פרק ליין, נראה הצגות. בא לך להיפגש עם חברים שלי? אני מזמין לנו מסאז'ים בספה מדהים, ומקומות ביפנית של נובו."    

  "את חיה בסרט" אומרת לי מעיין, כשהיא רואה אותי מרחפת באוויר במשך  מספר שבועות רצוף ,"קומדייה רומנטית של נורה עפרון"."עדיף על היצ'קוק" אמרתי לה, "עדיף גם על חדשות ערוץ עשר". "את חיה מטלפון לטלפון, מפגישה לפגישה, עוצמת החיים הוירטואליים שלך חזקה מהחיים האמיתיים". "זה הרבה יותר טוב מהחיים האמיתיים, מי צריך אותם בכלל" אמרתי לה, מסתכלת איך היא מחתלת את נופר בשלווה האינסופית שלה, וחושבת כמה זה רחוק ממני היום. אלוהים. 

 שכחתי כמה התגעגעתי אליה, ברמה הפרימיטיבית ביותר. כשאני נוגע בה מחדש אני ננזכר כמה זה אמיתי.  כמה אני מרגיש אתה נוח ועם זאת מלא תשוקה. כמה בא לי לגעת בה כל הזמן. לנשום אותה. אני שואל אותה אם פגשה מישהו אחר בארבעת השבועות בהם לא נפגשנו, אנחנו מתחברים שוב ברמה הכי עמוקה שיש

.  "אני חושב שזוגיות היא פשרה," הוא אומר לי לאחר עשרים וארבע שעות    בלונדון, "עצם המחוייבות לאדם אחד היא פשרה,  ואני נמצא היום בנקודת זמן בה אני לא מוכן להתפשר".אני מקשיבה לו ולא אומרת כלום. גם בפעם הקודמת לפני שנפרדנו הוא אמר לי דברים שנועדו לטשטש, להפריד, ולקטוע את מה שהיה. כנראה שהמרחק שהוא יוצר, מקל עליו לנהל את חייו.  

המבט המצועף שלה מלחיץ. היא נראית כאילו היא מוכנה לזרוק הכל עבורי. אני לא יכול לקחת את האחריות הזו. "אני מרגיש שאני אוהב אותך אבל לא מאוהב בך" אמרתי לה וראיתי איך היא ננעלת באחת. ביקשתי שלא תינעל, שתקשיב לי עד הסוף. אני לא רוצה לפגוע בה. היא נראת כל כך פגיעה עם העיניים העצובות האלו שמתבוננות בלי להגיד דבר. אני מרגיש שיש לה פינות שלא אגיע אליהן לעולם, שלא תתן לאיש להכנס אליהן. פחדים כמוסים שנעולים במגירות כל כך עמוקות. כל כך קשה להבין מאיפה זה בא.

  אחרי שנסע, בבוקר לונדוני אפור, אני יושבת בקפה בהמפסטד ומתבוננת על הסביבה. פתאום נותרתי עצובה נורא. להיות פה בלעדיו אחרי שלושה ימים של יחד צמוד אינטימי ומלא רגשות, מותיר אותי פתאום מרוקנת לחלוטין. הימים האינטנסיביים שלנו היו כל כך סוחפים. בכל יום עשינו צעד חדש, כמו ילדים. תיירים בעולם החדש שלנו שמתגלה לאט. כל יום ראינו דברים חדשים מסביב, ואחד בתוך השני. לחוות את הכל עם מישהו שאני רק מתחילה לחוש, מותיר אותי בתחושה של חוויה עוצמתית ושל פיזיות מתפרצת. פתאום אני מתגעגעת למוסיקה הנחותה שלו, שבהתחלה שנאתי, ומוצאת את עצמי מתנועעת בחנויות אופנה לצלילי האוס וג'נגל. 

החיים שלי מסובכים מידי מכדי שאוכל לשלב בהם מישהי. אני מחוייב לכל כך הרבה דברים. אני לא מוכן לפשרות. אני לבד בחמש שנים האחרונות ומרגיש שאני רק בתחילת הצמיחה האישית שלי, מתבגר סופסוף. זה כואב לצמוח, אבל הכרחי. אני לא רוצה ולא יכול  להכניס מישהי חדשה לחיי. איך היא תרגיש אם אגיד לה שאני רוצה אותה בדרךאחרת ממה שהיא מכירה. איך היא תגיב אם אומר לה שלא תהייה האולטימטיבית. אני מרגיש שהכל אפשרי ושום דבר לא אפשרי. אין אשה אחרת בחיי אבל אני לא אהיה בקומיטמנט. אני לא נוהג לשקר. לה אני לא אוכל לשקר.  

 אתה עוצר הכל. גם בפעם  הקודמת עצרת. אתה אומר שלא יודע אם תתגעגע אבל שעתיים  אחר כך מתקשר משדה התעופה ואומר שאני בראש שלך כל  הזמן. שאני מדהימה. הטלטלות הרגשיות האלו מטריפות אותי. אני רוצה פשטות. אני רוצה קומדיה רומנטית עם הפי אנד שמחוייב מגוף התבנית הקשיחה של הז'אנר. הלבד הוא כמו סקס. כשאתה רגיל אליו או לחוסר שלו אתה לא יודע אחרת, וחייך מתנהלים בשגרה מבורכת וחסרת מורדות ועליות. אבל כשאני מתירה את הרסן, נותנת לעצמי לצאת לשנייה אחת מההסגר הכפוי, מקבלת מנה מרוכזת של אינטימיות ותשוקה, ופתאום זה נלקח ממני באחת- אני מרגישה מרוקנת לחלוטין. 

"יש עוד מישהי בראש שלי ואני לא רוצה לשקר לך. זו יעל. פגשתי אותה יום אחרי שראיתי אותך והיא לא עוזבת אותי", אני אומר לה. כשהיא עונה לי שגם לה מסתובבים בראש המון דברים או גברים אני לא ממש שומע. האדישות הזו לא מתאימה לה. אני נזכר במבט המצועף שלה. בשפתיים. אני אודיע לך עוד שבוע לאן זה הולך, אני מבקש ממנה. זה לא מניח לי. היא צוחקת ואומרת לי קח את כל החיים, מה זה שבוע. ואנחנו ממשיכים לדבר על דברים אחרים לגמרי. אני רוצה גם אותה.

 בערב אחרי השיחה המקסימה שהיתה לנו הוא מתקשר ומספר לי עלהסתיו בניו יורק, וכמה כיף שהאוויר מתקרר והכל נהייה קריספי כזה, וטהור. באותה נשימה ממש אחרי שהוא אומר לי כמה היה לו כיף לדבר אתי וכמה הוא מתגעגע ומה נעשה כשאגיע לביקור בעוד שבועים, הוא אומר לי שהחליט לנסוע לויקאנד בפריז עם יעל. שלושים ושש שעות בפריז. זה מה שהוא מקציב לה. אני מרגישה כאילו הוא מכניס סוף מלאכותי ומכוער ביותר לעלילה. דאוס אקס מקינה. משהו שהוא גם לא לגיטימי,  גם לא הוגן,  ובדרך פיזית מאוד אני חשה את המכה בבטן. לא מועקה בחזה שאפשר או אי אפשר לפוגג, אלא מכה ישירה ופוגעת בבטן התחתונה. באיזור הרחם ממש. וכשהוא מתחיל להסביר לי בדרכו האלגנטית כמה הוא לא רוצה לשקר לי וכמה אני צריכה להבין את זה, וכמה איכפת לו ממני ובעוד שבוע הוא ידע איפה הוא עומד, אני אומרת לו שאני לא רוצה להמשיך ולדבר, כי אין לי מה להגיד לו יותר.  

מעברים. כנראה שבסופו של דבר לא כל כך קשה לעשות אותם במיוחד כשמתורגלים. מארץ לארץ, משדה תעופה אחד למשנהו, מדפנה ליעל, מג'קי לגלית, מפריז ללונדון, מניו יורק לתל אביב, וחוזר חלילה. מעברים.