בבית הספר לקולנוע סם שפיגל מתקיים כל שנה ערב לזכרה של תלמידת בית הספר, שנהרגה בפיגוע בקו חמש בשנת 1994, גלית רוזן. בערב הזה מציגים, באולם הסינמטק הירושלמי, תלמידי שנה ד' את הסרטים שהכינו בשנים ב' וג' ללימודיהם ומיד לאחר הערב הזה הם יוצאים לקרב על סרטי הגמר.
רבים נופלים במערכה על הסרט של שנה ב', הסרטים מכונים "סרט לוקיישן" משום שהם סרטים קצרים המתרחשים בלוקיישן אחד פלוס מינוס ובעצם מכינים את הבמאי הצעיר לעבודה האינטנסיבית שמחכה לו בהכנת סרט הגמר שבו הוא חופשי לבחור את מספר הלוקיישנים שבהם יתרחש סרטו.
למה נופלים במערכה הזאת? משום שבסם-שפיגל הדרישות גבוהות. מלבד עיצוב המקום והצדקתו בתסריט עליך לעצב דמות אמינה שעוברת שינוי במהלכו של הסרט שלך שמתרחש במקום אחד. מי שמתגבר על הקשיים יוצא נשכר, הדרישות הגבוהות בשפיגל יוצרות תוצאות מפעימות, הסרטים מתפקעים מדמויות יחודיות. בסם שפיגל לומדים לעצב גיבור מנומק, אמין ומיוחד. כזה שמדבר ופועל מתוך אמת פנימית ומצליח לגעת בעצב חשוף של מישהו בקהל שצופה בו, בלי הרבה הסברים, פשוט נוגע בפשטות. בשפיגל מביאים אל המסך את האדם והמקום, שהם יחודיים ואוניברסליים.
כל בנאדם הוא מיוחד והדרישה למצויינות גורמת לבמאים צעירים להביט לתוך הבטן של עצמם ושל אנשים סביבם ולראות מעבר למובן מאליו. במאי צעיר מסם-שפיגל לא רק נותן סיגריה לגיבור סרטו האינסטלטור, הוא שואל למה האינסטלטור שלו מעשן סיגריה ומציג אותו לצופה על כל לבטיו וכאביו עד שהסיגריה שהוא מעשן מקבלת צידוק ריגשי והצופה מקבל הצצה נדירה לנבכי עולמו של אינסטלטור אחד איתו הוא יכול להזדהות לגמרי, כי לכולנו בסופו של דבר כאבים ורצונות דומים מאוד.
המחזור שהציג אמש את סרטי הלוקיישן שלו ניחן בהומור רב. הסרטים מקסימים אחד אחד.
בלטו שלושה סרטים. "השומר" של יואב כהן, המספר את סיפורו של שומר בית הספר שירה למוות בטכנאי מזגנים אותו חשב בטעות למחבל. יואב מספר לנו, במיומנות מרשימה מאוד וברגישות גדולה, איך קרה המקרה המצער ומה עבר על השומר הזה מאותו היום שגרם לו לטעות כך. יואב כהן מצליח לגעת בעדינות בעולמם של מהגרים ולספר את הסיפור הקטן שלו בוירטואוזיות- שוטים ארוכים ומרשימים, איטיות בפיזור פרטי הסיפור, פשטות וכנות בקשר שבין הדמויות. אבל, דווקא הוירטואוזיות בהרכבת השוטים הארוכים והקצרים והחיבור ביניהם מונעת מבט חם ואנושי על המקום בו מתרחשים הדברים והסרט נשאר טכני. כמו מדף שמוברג היטב לקיר אבל הוא לבן וקטן ומסתפקים ביעילותו בהחזקת כמה ספרים. 
על החוסר הזה של "השומר" מפצה הסרט "אריה" של רפאל בלולו. "אריה" הוא סרט עם ויזואליה ומוסיקה יוצאות מן הכלל אפשר לומר על הסרט הזה שהוא פשוט "טעים"! רפאל מתאר את העולם של הפרבר העני בעיניים אוהבות שיודעות לתפוס את הצבע והחיות של המקום והגיבור שלו, אריה, מפתיע במודעות העצמית שלו. רפאל יוצר סרט חם שמביע באמצעות האנשים, הנוף והתסריט ולא באמצעות עריכה אבל דווקא מודעות היתר של הגיבור מכשילה את הסרט בסופו ולא מביאה אותו לשיא ועדיין, סרט די קסום. אחרון חביב ומדהים ביחודיותו הוא הסרט "רב חיי טייב לא מת" של ז'ואקים טואתי. ז'ואקים, עולה חדש מצרפת, יצר סרט לואו טקי בוידאו שמתרחש במדבר על גבר שהחברה שלו עזבה אותו וחלם חלום שבעקבותיו הוא יוצא לחפש משהו במדבר. הסרט הזה הוא סרט קאלט אמיתי ואין מילים שיוכלו לתאר את חויית הצפייה בו, סרט שמצליח לעסוק ביהודיות החדשה והמקומות שהיא באה מהם וגם במקום הזה שאנחנו חיים בו- "רב חיי טייב לא מת" הוא הפתעה.
גיבורי הסרטים מפתיעים בקלילות שלהם וברפליקות הלא ענייניות שהן מוציאות מהפה, אך יחד עם זאת להתייחס לגמרי ברצינות לגיבורים שלהם, כל הגיבורים עוברים תהליך ומנסים להשיג משהו קונקרטי מאוד- והמשהו הקונקרטי הזה הוא לעיתים רגש חמקמק או רצון שקשה להגדיר, הבמאים של אתמול בערב מצליחים להמחיש את גם וגם הרגשי הזה (הגיבור של הסרט "אריה" רוצה משהו מהחברה שלו אבל הוא לא יודע להגיד מה) שמאפיין אולי דור. רצינות וקלילות יחד היא משימה לא פשוטה לבמאי קולנוע צעיר שעצם העמדת המצלמה היא פעולה רבת חשיבות בשבילו.