אמיריקו, אני שוכבת על הרצפה שלך, אתה אומר שיש לך משהו להקריא לי, אני עוצמת עיניים ואתה מתחיל.. בדמיוני אני עפה לסחרור של תשוקה, געגועים למיצים עסיסיים של גוף ותאווה. שמלתה מסתירה מגלה, הנעורים נצחיים והמחשבה? אין לה קיום בהלמות הלב, במבטים מלאי הסיפורים כמו שיש רק בסרטים. ואז "אנחנו יורדים מהבמה" רק עכשיו אני לגמרי בטוחה שזאת השמלה שלי שמסתירה מגלה שמתחככת ויורדת עכשיו מהבמה. ובתוך השמלה אני כמוך יורדת לוואקום של חוסר בזוגיות ואהבה. אהבת איש. אהבה של אדמה שנמצאית כאן, שלא חושבת רק על הרגע הבא, על לקרוע את השמלה ולהשכח בעונג הבא. לא התאהבות חולפת או סתם משיכה לגוף שמתחילה ונגמרת במבטים של פיתוי וכיבוש. אהבה שנמתחת כמו מסטיק עוד ועוד ועוד פנימה לתוך הנשמה. רק אז אני מאמינה אפשר באמת לשחק במשחקי התשוקה, הכי גוף, הכי סקס, הכי אמיתי, הכי לא כמו בסרטים הכי נצחי.

כן בחיים אנחנו לא מאוהבים אבל הרטטת את ליבי עם מילותיך ומה שכתבת על שנינו, תודה ועוד נשיקה והרבה אהבה. ומאוד מצפה להיות אתך שוב ביום חמישי על הבמה עם אותה אשלייה. חיבוק גדול מיכל