אברהם, יצחק וישמעאל

TheMarker Cafeד"ר דרור גרין אימון רגשי אברהם, יצחק וישמעאל

אימון רגשי

את גישת 'האימון הרגשי' לא המצאתי, אלא פיתחתי מתוך התנסות אישית בהתמודדות עם טראומה ומתוך האמונה ביכולת האינסופית של כל אחד מאתנו ליצור ולצמוח.

כמטפל בנפש, למדתי שלמעשה אין 'טיפול נפשי', אבל שיש צורך עצום בפיתוח ובשיקום המיומנויות הרגשיות שלנו. 'האימון הרגשי' הוא כלי יעיל ביותר לשיפור המיומנויות הרגשיות, והוא אינו 'טיפול' אלא דרך חיים.

האימון הרגשי אינו 'העבודה' שלי, אלא החזון שלי. אני מאמין שהוא הכלי היעיל ביותר לניהול חיים טובים, יחסים טובים עם אחרים וקשר יעיל עם המציאות. בכפר הקטן שאליו עברנו, בבולגריה, אני כותב ספרים בנושא זה, וגם מקיים סדנאות ומפגשים מרוכזים למטפלים, לזוגות, להורים, ועוד.

בבלוג הזה אשתף אתכם בשימוש היומיומי באימון הרגשי.

פוסטים אחרונים

אברהם, יצחק וישמעאל

לצפייה במסך מלא

אברהם, יצחק וישמעאל

‎14

ספרים

11 תגובות יום שלישי, 25/11/08, 18:13

נובמבר - 80

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, הוצאתי לאור במשך שבע שנים רציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע נשלח אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

`פיוט 2007` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר ספרים.

אם תרצו לקבל מדי שבוע את השיר וההרהור השבועי, כתבו אלי: drorgreen@gmail.com.

אינני מכיר את המשורר יוסף עוזר, ששלח אלי לאחרונה את השירה הזה, שפורסם בעבר בכתב-העת 'משיב הרוח'. לכאורה, שמים וארץ מפרידים בינינו. הוא משורר חרדי, חוזר בתשובה שמלמד בתלמוד-תורה, ואני סופר לא ציוני, שהתרחק מירושלים ומארץ-ישראל אל לבו שהמתין לו בקצות מערב. ולמרות זאת נראה שרב המחבר על המפריד.

נדמה לי, ששנינו פצועים בנפשנו מאותה מלחמה, מלחמת יום-הכיפורים, שהותירה אותנו מצולקים ושלחה אותנו לחפש מקום בטוח לנפשנו הכרותה. הוא בחר בישיבת אור שמח, ואני בחרתי בכתיבה ובטיפול באחרים, אך נדמה שהפצע הפתוח שנותר בנו שב ומוביל אותנו אל אותו המקום, הזועק בעיקר מתוך סבלם של אחרים. ושנינו חוזרים אל התנ"ך שהקדים וחשף בפנינו את חולשותיה של הנפש האנושית.

את סיפורו העכשווי של הילד עלי ג`ואריש שנורה מכדור `גומי` והוריו תרמו את איבריו מספר יוסף עוזר בדרך חדשה, כשהוא נסמך על פרשת וַיֵּרָא, שהיא אולי המקור למחלוקת הפוליטית של היום. לא קלה לקריאה פרשת וַיֵּרָא, וחסרה בה החמלה שגרמה להוריו של עלי לתרום את איבריו לילדים יהודים וערבים.

יוסף מתמקד בשני ילדים, ביצחק שנולד לגדולה ובישמעאל שגורש על-ידי שרה, ואולי הוא רואה בתרומת האיברים מעין פיוס מאוחר בין שני האחים, שאת מלחמתם אנו נלחמים עד היום. יוסף כואב את כאבו של עלי ואת כאבה של אמו, שלא זכתה לבאר המים שהראה מלאך אלוהים להגר. ואני קורא בין השורות גם את מה שלא מצוין בפירוש, את סיפור העקידה המופיע גם הוא באותה פרשה, סיפור על אב המוכן להקריב את בנו יחידו אשר אהב כדי לציית לאלוהיו. הסוף הטוב של אותו סיפור אינו משכיח את העובדה שמבחינה רגשית ויתר אברהם על בנו כשהסכים להקריבו, ובכך סלל את דרכה של ההיסטוריה היהודית והישראלית שעד היום מקריבה את בנינו, ובדרכה מחצה גם את עלי ואמו.

את חלקו השני של השיר מקדיש מקביל יוסף לפרשת תולדות, שגם היא מספרת את סיפורם של שני אחים, שאחד מהם, עשיו, הודח גם הוא מבכורתו במעשה מרמה. באותה פרשה רבים רועי יצחק עם הרועים הפלישתים על בארות המים, ועל שם הריב הזה קראו את שם הבאר `שיטנה`. זו השיטנה המלווה אותנו עד היום במלחמה סרת הטעם בין שני האחים וצאצאיהם.

חייו של הילד היהודי שזכה בכבד ובריאות של הילד עלי המת ניצלו, וכמו בנס הוא קם על רגליו וביקש קולה ומכנסיים. האם תמורת הקולה והמכנסיים, נזיד העדשים בן-זמננו, יבוז הילד היהודי לבכורה, כפי שעשה פעם עשיו? האם יוכל כך, תמורת חייו, לוותר עם המשך ההרג?

יפה בעיני הסיום המפויס והאידילי של יוסף עוזר, המלגלג על מדיניות ההפרדה הגזענית, המבקשת חילופי אוכלוסין, ועל הצעתו לראות בתרומת האיברים סוג חדש של חילופי אזרחים, באמצעות שיתוף ואף הטמעה. הלוואי שגם אני יכולתי להאמין באוטופיה היפה הזו.