לנשום עמוק לתוך עצמי. למלא את חדרי הלב שלי באוויר, ואז לשחרר הכל בבת אחת.לא למהר. תיקחי את הזמן. תעצמי את העיניים. את בכל מקום רק לא פה. את במקום שבו את רוצה להיות בו.עם האנשים שאת רוצה להיות איתם.את הכי חשובה עכשיו. כן, את עכשיו מסתכלת על עצמך, לא על אחרים.גם אם זה זר לך, גם אם זה לא בטבע הראשוני שלך לדאוג קודם כל לעצמך, אז עכשיו תעצמי את העיניים ותנשמי. תנשמי אל תוך נבכי הסודות שלך, תנשמי אל תוך העצמות שבגוף שלך, אל תוך השריר הכואב, תנשמי עמוק ואז, רק אז, תשחררי. בבת אחת. אל תפחדי, זה לא הזמן. כל פחד תסלקי, אל תקשיבי לאבנים שבלב, אל תקשיבי לקירות החדרים שזועקים, אל תקשיבי לראש המסתובב עם המחשבות ואל תישאבי, לא אל תישאבי, אל תוך המעגל הבלתי פוסק של חייך עם המחשבות, עם הרגש, עם ההיגיון, עם המציאות האכזרית. עכשיו אין מקום לכל זה, לא שמשחררים. את נותנת לאוויר לצאת, ותחושה מוזרה ממלאת עכשיו את ליבך. תחושה של ריפיון, של ריקנות, אבל זאת לא ריקנות כמו כל החללים הגדולים ששוכנים אצלך, אלא ריק מסוג אחר. ריק שקט, רגוע, הוא לא זועק, הוא לא נלחם. הוא נח. הוא נותן לך לנוח. ועכשיו, במקום ההוא שאת נמצאת בו, עם העיניים העצומות, את מי שאת רוצה להיות. ובמקום הזה הוא איתך, והוא טוב אלייך, והוא רוצה אותך, ככה, כמו שאת, עם החללים שבתוכך, ועם המראה שלך,אבל בעיקר, בעיקר, הוא רוצה את הלב שלך. וכשאת איתו, שם במקום הזה, את מחייכת. את כבר לא שמה הגנות, למרות שאלו בוודאי זועקות שתשתמשי בהן דווקא עכשיו, כי איך זה שלא למדת מעצמך את כל מה שיש כבר ללמוד? והאוויר שאת משחררת עכשיו לא מתייחס אל כל זה: לא להגנות, לא למחסומים, לא לרגש הפחד, ולא לרגש האכזבה, ולא לרגש התלות, ולא לרגש חוסר השייכות, ולא לרגש הקנאה, ולא לרגש חוסר הביטחון, באוויר הזה שאת עכשיו משחררת את מאפשרת לעצמך רק דברים טובים. ובמקום הזה שאת נמצאת בו, איתו, את כמו שאת רוצה להיות. נקייה, לא מדממת, אוהבת, נאהבת, בטוחה, שלווה, אמיתית ואין כוויות במקום הזה שאת בו עכשיו. קחי עכשיו עוד נשימה.תתעוררי. תפקחי עיניים. תעלי על האוטובוס, תחזרי לשגרת חייך.תנסי לא ליפול.תנשמי. |