בימים האחרונים של אבא שלי

הרגשתי כאילו כל האויר, הכוח, החיים,

נשאבים לי מהגוף.

איך יחד איתו אני דועכת.

ככה הייתי מחוברת עם האיש היקר הזה

שקראתי לו - אבא.

אבא שלי היה הקוביה שנמצאת 

באמצע הקוביה ההונגרית של חידת חיי.

אהבתי אותו בטירוף.

היינו דומים נורא, חברים טובים.

אנה פרנק כתבה ביומנה משפט שנחקק בי

מגיל מאד צעיר.

היא כתבה:

"אני יכולה לדבר עם אבא על הכל

רק לא על אמא".

את הקוביה ההונגרית שלי בגלל מורכבותה

יכולתי לפתור רק לאחר מותו,

כשהרשתי לעצמי סוף סוף לכעוס עליו,

לראות את התמונה האמיתית, בלי ליפות אותה למענו.

אבא שלי היה חלק משמעותי ביותר

במי שנהייתי.

הוא היה איש מדהים, כריזמטי, מצחיק,

אהבתי אותו מאד.

חיכיתי כל חיי שיאמר לי

שהוא גאה בי, שהוא אוהב אותי,

שהוא שמח במי שנהייתי.

אבא לא ידע להגיד את מה שהייתי צריכה.

השנה סלחתי לו,

סלחתי לי על השנים המבוזבזות.

לעולם אי אפשר לדעת מה משמעותו של אדם בחייך,

עד שהוא לא נמצא בהם יותר.

אבא,

אני מתגעגעת.