כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    וזה לא מה שישביע את רעבוני

    אינטרנט, כתיבה, מוזיקה, ספרים, הורות, אמנות, חיים

    ארכיון

    ארבע אמהות

    30 תגובות   יום שני, 9/7/07, 20:41
     

    שבת בבוקר, השמש מטגנת את החיים בשמן עמוק. הן יושבות בבית הקפה החדש שהוקם בצמוד למוזיאון הילדים, ארבע אמהות, סוף שנות השלושים, הגיעו לפה ברכב משלהן, או שקיבלו מהמשרה המלאה שלהן. "איזה משרה", מגחכת הגבוהה הדקיקה בטרנינג, מרימה את כפית הקפה מעלה "תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. אני, לפני שבע בערב לא מגיעה הביתה. פעם הייתי רצה בארבע, מגיעה עצבנית, בלאגן, צעקות. נגמר. אני בעבודה. הילדים יודעים, יש להם שעה וחצי איתי ויאללה, למיטה בלי חוכמות. אבל בשבת, אנחנו כל הזמן ביחד, לא טלפונים, לא חברות, משפחה, זמן נטו ביחד. הם יודעים שאני רק שלהם".

    "טוב מאוד", אמרה חברתה, נוברת בסלט, "אצלי מארבע וחצי מתחיל יום עבודה חדש".

    "אני נשארת מאוחר פעמיים בשבוע", אמרה השלישית, מהורהרת, "אין לי ברירה, ככה סגרתי איתם", היא בוחשת ביוגורט גרנולה פירות שלה, "הגדול עושה לי דרמות על זה, מתקשר אלי, אמא, מתי את באה?".

    "עזבי אותך", מסננת הגבוהה שהזמינה עוד הפוך, "תעשי כמוני, מה תראי אותי, יש לי חיים, לא בסוף היום מתה על הספה".

    "כן", מסכימה חברתה עם הסלט, "ימים ארוכים יותר קלים מאלו שנחתכים לך באמצע ואת רצה איתם לפה ולשם".

    "תקלטי", אומרת הגבוהה, היא קוצצת את הירקות שליד הטוסט דק דק בסכין חדה, "עכשיו שבאנו הנה, עידן אומר לי, אמא, אני לא רוצה ליום הולדת של רועי, אני רוצה להיות איתך. הוא יודע ששבת זה הזמן שלי ושלו, הוא מעריך את זה".

    "כל הכבוד", אומרת חברתה, "ללמד אותם שזה הזמן שלנו וזה הזמן שלהם, אנחנו לא רק אמהות ונשים עובדות ושירותי הסעות", היא צחקה.

    המהורהרת אכלה פרנץ' טוסט, היא שפכה עליו רוטב מייפל שכיסה את כולו, היתר הביטו בה בפנים חתומות, או לא לגמרי חתומות. הרביעית המשיכה לשתוק. היא בצעה אותו והגישה לפיה, נוטף רוטב שמנוני של לפחות 500 קלוריות, ואמרה, "אתמול הוא עשה לי כזו סצינה בגינה, חשבתי שאני נטרפת. הוא רצה בלון הליום עכשיו, והקטנה הייתה על הידיים, רצתה לאכול, איזה סקנדל הוא עשה, הייתי על סף דמעות".

    "התרגלו לקבל הכל", נאנחת חברתה של הגבוהה, "כל הזמן זה נעשה יותר גרוע", היא מסמנת למלצר עם פני התינוק וכשהוא ניגש, היא אומרת לו בקול מתפנק: "אבל איפה השייק פירות שביקשתי? ביקשתי לפני חצי שעה, מה, הלכו לקטוף אותם בשדה?". הגבוהה קרצה לה.

    "אבל מה יכולתי לעשות", מתגוננת המהורהרת, "הוא פשוט נשכב שם, על הקרקע, צרח כמו משוגע, חשבתי שאני". היא משתתקת, שפתיה רועדות. ואז מוסיפה בהתנצלות "אבל אני ממש נגד, אתן יודעות, פליקים".

    "ברור", אומרת חברתה של הגבוהה, שקיבלה את שייק הפירות שלה ומצצה אותו עד תום, בתאווה.

    "לא מחנכים אותם עם פליקים", מכריזה הגבוהה, "אפילו סופר נני אמרה. זה רק יוצר אפקט הפוך, צריך ללמד אותם איך לציית לך, אבל בלי אלימות".

    הרביעית ששתקה כל השיחה הזו, הרימה את עיניה מכריך הטונה עם הריח העז מידי לטונה טרייה שצריכה להיות במקום כזה, ואמרה : "אבל יש מקרים שאין ברירה".

    "כן, אני לא אומרת שלא", גיחכה הגבוהה, "ברור שאם הם מסכנים את עצמם או יוצאים לגמרי מהקו, אין לך ברירה, מה, זה לא קרה לי? בטח. ותאמיני לי, שום דבר לא נשאר, הם שוכחים מזה אחרי דקה".

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/7/07 23:49:

      תיארת יפה את המציאות הפחות יפה...

      אהבתי.

        11/7/07 16:51:

       

      צטט: בילי ב. 2007-07-11 16:35:30

      מעניין וכתוב טוב, קראתי בנשימה אחת.

      אני חייבת להודות שקראתי את כל הקטע, כשכל העניין של ההפלקות - כן/לא/אולי היה שולי בעיני, לפחות בקריאה ראשונה, כי אני לא רואה בזה בכלל נושא לדיון, אולי אני תמימה.

       

      מה שריתק אותי היה המתח הזה בין העבודה לבית, שכנראה עדיין לא למדנו איך להשקיט אותו לא אצל האמהות ולא אצל האבות.

       

       

       

      נכון.

      תודה רבה

        11/7/07 16:50:

       

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-07-11 11:30:57

      מאד מעניין.

      המתח בין אמהות לחיים בין אמהות למה שהיינו לפני האמהות מובנה. נדמה לי שאנחנו משתדלים לצאת בשלום. להמשיך לחיות וליצור מצב שהטיפול העתידי של ילדינו יסוב כמה שפחות על נזקים שאנחנו עשינו להם.

      זה קשה. קשה מאד. גם לחיות וגם להיות הורים. מצד שני זה האושר בהתגלמותו.

      אז כמו בשאר התחומים בחיים אני משתדלת להיות כמה שפחות שיפוטית. אין ילדים מושלמים אבל קודם אין הורים מושלמים.

       

      היי טל

       

      יכול להיות שאני שיפוטית מידי, אבל זה חלק אימננטי מלהיות הורה שנשפט בעצמו ושעסוק מאוד בהורות שלו ובהשוואות, הרי העיסוק שלי בטור בynet וגם בבלוג השני הוא בדיוק בזה. ככל שאני מתבגרת בהורות, אני סלחנית יותר לעצמי ולאחרים.

        11/7/07 16:35:

      מעניין וכתוב טוב, קראתי בנשימה אחת.

      אני חייבת להודות שקראתי את כל הקטע, כשכל העניין של ההפלקות - כן/לא/אולי היה שולי בעיני, לפחות בקריאה ראשונה, כי אני לא רואה בזה בכלל נושא לדיון, אולי אני תמימה.

       

      מה שריתק אותי היה המתח הזה בין העבודה לבית, שכנראה עדיין לא למדנו איך להשקיט אותו לא אצל האמהות ולא אצל האבות.

       

       

      מאד מעניין.

      המתח בין אמהות לחיים בין אמהות למה שהיינו לפני האמהות מובנה. נדמה לי שאנחנו משתדלים לצאת בשלום. להמשיך לחיות וליצור מצב שהטיפול העתידי של ילדינו יסוב כמה שפחות על נזקים שאנחנו עשינו להם.

      זה קשה. קשה מאד. גם לחיות וגם להיות הורים. מצד שני זה האושר בהתגלמותו.

      אז כמו בשאר התחומים בחיים אני משתדלת להיות כמה שפחות שיפוטית. אין ילדים מושלמים אבל קודם אין הורים מושלמים.

        10/7/07 13:04:
      נכון, כנרת. זה נושא שמאוד מעסיק אותי, הסיפור נחתך בטרם זמנו, המהורהרת תצטרך לתת את הדין גם על צביעותה בנושא. וגם אני, וגם כולנו. לא בהכרח כי אנחנו מפליקים, יש לזה צדדים רבים. למשל הזכרון מההורים שלנו.
        10/7/07 11:08:

      ריקי, את לא אוהבת את האמהות האלה, אה?

      השאלה אם אפשר לכתוב על זה מפי אימהות שאנחנו כן אוהבים.

      כי ברור שהסנוביות הצבועות והמלאכותיות האלה גם מעיפות מדי פעם פליקים עם הציפורניים המודבקות שלהן. אבל אמהות אחרות, חברות שלנו - לעולם לא.

        10/7/07 10:23:

      תודה, איריס, בתיה ושיר.

      רציתי לשקף את היחס הצבוע לנושא האלימות. רגע אחד, אצלנו אין אלימות, ורגע אחרי הן מודות שבורח להן, וש"שוכחים מזה" למרות שכמובן הילדים לעולם לא שוכחים.

        10/7/07 10:18:
      את כותבת נהדר אבל גם אותי הסיפור העציב.
      פליקים ואלימות? עד כאן וממש לא.
        10/7/07 10:10:

      כתוב נהדר ו... זן מוכר.

        10/7/07 10:07:

      זו כנראה הסיבה שאני נמנעת לרוב מדיוני אמהות בגן השעשועים.

      אהבתי.

       

        10/7/07 09:55:

       

      צטט: borko 2007-07-10 09:41:50

      "אפילו סופר נני אמרה"

       

      מעולה

      יש כוכב

      תודה רבה :) גם לקומבינה.

        10/7/07 09:52:

      כתוב נפלא!

        10/7/07 09:41:

      "אפילו סופר נני אמרה"

       

      מעולה

      יש כוכב

        10/7/07 06:39:

       

      חיפושייה ועמית -

      כן, למספרת יש ביקורת על האמהות האלו :)

      מקווה שזה עומד גם כסיפור ולא רק כמניפסט.

      ככל שהמילים נוצקו רציתי לספר על אלימותן של האמהות. לא רק בהקשר של הפליקים.

        9/7/07 22:45:

      הסיפור הזה דיכא אותי.

        9/7/07 22:42:

      זה היה יפה, אבל הן עצמן די מכוערות, לא? יש משהו מאוד לא נעים באמהות שלהן.

       

        9/7/07 21:46:

       

      צטט: ג י מ ל 2007-07-09 21:39:34

      טוב, זה אולי שווה פוסט. שלך או שלי :)

      למי שיבער קודם -

      אבל אם יש מילה שאני ממש מתעבת כשזה מגיע לילדים ולחינוך

      זו המילה לציית.

      זה לא שאני לא מאמינה שילד צריך להקשיב ולעשות רב הזמן

      את מה שמבקשים ממנו ואפילו אומרים לו לעשות  - גם אם בטעון

      האולטימטיבי של : כי ככה אמרתי :) -

      אבל המילה ל צ י י ת מרגישה ל כך קוצצת כנפים ומקטינה -

      לא ככה?

       

       

      מסכימה עם כל מילה כאן. כל כך נכון.

      משתדלת לעולם לא להגיד כי ככה אמרתי.

      תכתבי, תכתבי

        9/7/07 21:45:

       

      צטט: עמיר 2007-07-09 21:38:58

        

       שלושה אבות

       

      חמישי בלילה, הבאר החשוך מואר מדי פעם בהבזקי אור ממסכי הטלוויזיה. בייסבול ומרוצי מכוניות ללא קול, מדי פעם פרסומות לסכיני גילוח. הבאר רועש, הבאסים מרעידים, מדברים כמעט בצעקות.  שלושה אבות, תחילת שנות השלושים, הגיעו לכאן במאזדות עם מדבקת "איך אני נוהג? "  על הישבן.

      "תקשיבו לי", אומר השמנמן. "אני, לפני עשר-וחצי אחת-עשרה לא חוזר הביתה. פעם הייתי מגיע כשהילדים עוד היו ערים, אשתי היתה עושה לי סצינות, אמבטיות, ארוחת ערב, סיפור לפני השינה שנמרח על עשרים דקות שלמות - זהו, נגמר. האמת? לפעמים אני מציץ בשעון, רואה שכבר עשר, האשה מנומנמת בבית, אני כבר נשאר עד הלילה".

      "אני יוצא מוקדם פעמיים בשבוע", אמר השני, מהורהר. "הרגלתי אותם. אח"כ אני ממשיך לעבוד מהבית אם צריך" .

      "למה אתה צריך את זה", מתגרה בו השמנמן. "מה נראה לך - שהם לא יגדלו בלעדייך? " , צוחק .  "נו, מותק, מה עם הייגר ?! " הוא צועק למלצרית הצעירה שעברה לידם. "איזה כוסית, אה?" הוא מודיע לשני חבריו , "אחלה תחת יש עליה זאתי" .

      המהורהר שיוצא מוקדם פעמיים בשבוע נבוך, כובש פניו בצלחת הצ'יפס המסמורטטים, בהחלט מלוחים ורטובים מדי לצ'יפס טרי שצריך להיות במקום כזה.  הוא מנסה להתרכז במוזיקה המחורבנת (רד הוט צ'ילי פפרז בווליום מחריד) ולבסוף מפטיר : "התרגלו לקבל הכל, אלה. הגדול יודע שכל שבת זורקים אותו בג'ימבורי, והקטנה - בכלל . לא תקבל את הבובת בראץ שהיא רוצה ...." -   "אתה רואה - עושה לכם את המוות", חותך אותו השמנמן, "דווקא לא" , ממשיך המהורהר-שיוצא-וכו' , "הולכת ישר לסבתא-תקני-לי" .

      "ככה לא מחנכים אותם", פוסק השמנמן, "זה רק יחמיר. נו, בובה ! מה עם הייגר ?!" .

      השלישי, שלא פצה פה עד אותו רגע, הרים עיניו מכוס הגינס הענקית שלפניו והפטיר :"לפעמים אין ברירה. פשוט אין ברירה" .

       

       

       

      משובח :)) למה אי אפשר לדרג תגובות? החיוך של השבוע.

        9/7/07 21:44:

       

      צטט: v is for vivi 2007-07-09 21:38:47

      כתבת משקף.

       

      תודה רבה.

        9/7/07 21:39:

      טוב, זה אולי שווה פוסט. שלך או שלי :)

      למי שיבער קודם -

      אבל אם יש מילה שאני ממש מתעבת כשזה מגיע לילדים ולחינוך

      זו המילה לציית.

      זה לא שאני לא מאמינה שילד צריך להקשיב ולעשות רב הזמן

      את מה שמבקשים ממנו ואפילו אומרים לו לעשות  - גם אם בטעון

      האולטימטיבי של : כי ככה אמרתי :) -

      אבל המילה ל צ י י ת מרגישה ל כך קוצצת כנפים ומקטינה -

      לא ככה?

        9/7/07 21:38:

        

       שלושה אבות

       

      חמישי בלילה, הבאר החשוך מואר מדי פעם בהבזקי אור ממסכי הטלוויזיה. בייסבול ומרוצי מכוניות ללא קול, מדי פעם פרסומות לסכיני גילוח. הבאר רועש, הבאסים מרעידים, מדברים כמעט בצעקות.  שלושה אבות, תחילת שנות השלושים, הגיעו לכאן במאזדות עם מדבקת "איך אני נוהג? "  על הישבן.

      "תקשיבו לי", אומר השמנמן. "אני, לפני עשר-וחצי אחת-עשרה לא חוזר הביתה. פעם הייתי מגיע כשהילדים עוד היו ערים, אשתי היתה עושה לי סצינות, אמבטיות, ארוחת ערב, סיפור לפני השינה שנמרח על עשרים דקות שלמות - זהו, נגמר. האמת? לפעמים אני מציץ בשעון, רואה שכבר עשר, האשה מנומנמת בבית, אני כבר נשאר עד הלילה".

      "אני יוצא מוקדם פעמיים בשבוע", אמר השני, מהורהר. "הרגלתי אותם. אח"כ אני ממשיך לעבוד מהבית אם צריך" .

      "למה אתה צריך את זה", מתגרה בו השמנמן. "מה נראה לך - שהם לא יגדלו בלעדייך? " , צוחק .  "נו, מותק, מה עם הייגר ?! " הוא צועק למלצרית הצעירה שעברה לידם. "איזה כוסית, אה?" הוא מודיע לשני חבריו , "אחלה תחת יש עליה זאתי" .

      המהורהר שיוצא מוקדם פעמיים בשבוע נבוך, כובש פניו בצלחת הצ'יפס המסמורטטים, בהחלט מלוחים ורטובים מדי לצ'יפס טרי שצריך להיות במקום כזה.  הוא מנסה להתרכז במוזיקה המחורבנת (רד הוט צ'ילי פפרז בווליום מחריד) ולבסוף מפטיר : "התרגלו לקבל הכל, אלה. הגדול יודע שכל שבת זורקים אותו בג'ימבורי, והקטנה - בכלל . לא תקבל את הבובת בראץ שהיא רוצה ...." -   "אתה רואה - עושה לכם את המוות", חותך אותו השמנמן, "דווקא לא" , ממשיך המהורהר-שיוצא-וכו' , "הולכת ישר לסבתא-תקני-לי" .

      "ככה לא מחנכים אותם", פוסק השמנמן, "זה רק יחמיר. נו, בובה ! מה עם הייגר ?!" .

      השלישי, שלא פצה פה עד אותו רגע, הרים עיניו מכוס הגינס הענקית שלפניו והפטיר :"לפעמים אין ברירה. פשוט אין ברירה" .

       

       

        9/7/07 21:38:

      כתבת משקף.

       

        9/7/07 21:36:

       

      כן. המערכת ננעלה לכמה שעות :)

        9/7/07 21:33:

       

      צטט: ג י מ ל 2007-07-09 21:28:33

      זה כתוב מאד מדוייק. ארבעתן מאופיינות ומדובבות להפליא -

      וגם עייפות החומר, והפשרות שכל אחת עושה -

      ןהלחץ, והמתח, והחיים והכל...

      אבל לא לכולם מתפלק.

      לא מסכימה איתך.

      תודה רבה רבה. לא הצלחתי להעלות גם ברשימות.

      לא לכולן מתפלק, ודאי שלא, זו הגבוהה, ואני אפילו לא מחבבת אותה.

        9/7/07 21:28:

      זה כתוב מאד מדוייק. ארבעתן מאופיינות ומדובבות להפליא -

      וגם עייפות החומר, והפשרות שכל אחת עושה -

      ןהלחץ, והמתח, והחיים והכל...

      אבל לא לכולם מתפלק.

      לא מסכימה איתך.

        9/7/07 21:22:

       

      צטט: rikyc 2007-07-09 21:07:02

       

      צטט: מוטליס 2007-07-09 21:02:56

      ממש יפה, עולה לי בראש אותו הדבר עם הכותרת "שלושה אבות"

       

      תודה רבה. האם גם אבות מדברים כך על הילדים וההורות?

       

      ואני לא בטוחה שמספיק עברה הנקודה שלי בסוף, הצביעות הזו, שלא כולנו נגד פליקים אבל בסוף כולם מודים שמתחלק להם...

      מדברים בערך, ברמת העיקרון של חלוקת הזמן בין עבודה למשפחה

      בקשר למסר, אני דווקא אהבתי את סוגי "הטיפוסים" וההתנהלות  בסיפור שלך

      פחות שמתי לב למסר שאת התכוונת אליו.

       

        9/7/07 21:07:

       

      צטט: מוטליס 2007-07-09 21:02:56

      ממש יפה, עולה לי בראש אותו הדבר עם הכותרת "שלושה אבות"

       

      תודה רבה. האם גם אבות מדברים כך על הילדים וההורות?

       

      ואני לא בטוחה שמספיק עברה הנקודה שלי בסוף, הצביעות הזו, שלא כולנו נגד פליקים אבל בסוף כולם מודים שמתחלק להם...

        9/7/07 21:02:

      ממש יפה, עולה לי בראש אותו הדבר עם הכותרת "שלושה אבות"

       

      פרופיל

      rikyc
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      קורות האם האובדת - בלוג אישי