זה עכבר עם כנפיים? זה יונה שעשתה את זה עם עכברוש?

לא, זו החיה השנואה עלי ביותר.

עטלף.

מה זה בכלל החיה הזאת? כלומר אני לא מצפה להסברים זואולוגים עכשיו. אני יודעת שזה יונק, שזה עיוור, שזה אוכל פירות ושזה ער בלילה (תיאור שהולם גם אותי לצערי). אבל למה זה צריך לעוף לי מעל הראש כזה קרוב ולהפחיד אותי למוות?? זה לא שיש לי איזו טראומת עטלפים או משהו, זה פשוט שהיצור הזה מחריד אותי באופן כללי – עכבר, שיכול לעוף. זוועה.

כמה שיספרו לי שהם עיוורים, שאין סיכוי שהם יגעו בי אפילו בטעות כי יש להם רדארים משובחים - אני עדיין אחוזת פאניקה בכל פעם שעלי לחצות מקטע רחוב רוחש עכברים מצפצפים עם כנפיים.

לא יעזור בית דין. אני אעשה עיקוף ואלך מצידי שעה יותר כי אני משוכנעת שאני ורק אני אגשים את סטיית התקן ואהיה זו שהעטלפים כן נגעו בה. בטעות, אבל נגעו.

די לי בלהרגיש את משב הכנפיים הלא מרענן בכלל שלהם מעל הראש שלי ואני נדחפת תחת רכב חונה, מעיפה את החתול שחנה שם ומחכה עד יעבור להק תוך שאני מפרפרת בהיפר ונטילציה. אכן מקרה קשה.

עברתי כבר התקפת קסאמים בחיים שלי (בפעם היחידה שהייתי בשדרות רבאק!) ואפילו הם לא עיוורו את עיני כמו הפחד מהשיקוצים האלה ומצפצופי האימה שלהם –  הם תמיד נשמעים היסטריים החארות האלה.

ודווקא מול המרפסת שלי, כל לילה, מתרחשת חינגת הפירות הקיצית של היצורים הארורים. 

הם מרתקים, אני מודה, אבל רק מרחוק, כשאפשר להסתתר מאחורי התריס המגן.

לעיתים נקלעת לשדדה מתחת למרפסת שלי חבורת נערות רכות שסיימה לילה של כיופים ב'ארומה' ומוצאת את עצמה בלב מאפליית עכברושי הרעם ואז אפשר להתענג על צרור צווחות מקפיאות גו ותקתוקי עקבים שטוחים הנסים על נפשם לתפוס מחסה. אני להבדיל, איני צורחת, אני אשכנזייה מאופקת.

אני מתפנה בשקט, אך בליבי אני ממלמלת שמע ישראל כמגלגלת ג'יחנונים מיומנת. איך אומרים – בשוחות בקרב אין אתיאיסטים.

אבל היום חל מפנה ביחסינו. יחסי הגיברת VS עטלפים.

ירדתי אחרי הצהריימה לשדרה כדי לעשות סיבוב פיפי לסנוף הגולדנית שלי. הסיבוב החל במתכונת הרגילה (היא אוכלת פירות מהרצפה ואני אומרת לה פויה!) אך נגדע באחת כששתינו ראינו משהו מאוד משונה למרגלות אחד העצים – עטלף. עטלפצ'יק קטן ויגע, שמנסה בשארית כוחות לחזור לעץ ולא יכול. הבטתי כלא מאמינה וסנוף משכה את החגורה ורצתה לבדוק מקרוב מה העניין אבל הרחקתי אותה והלכנו משם כשאני מוצפת ברגשות מעורבים – מצד אחד ריחמתי על הפצוע הקטן והמסכן ומצד שני היה משהו מצמרר בלראות עטלף ער באור יום. בההה.

סיימנו את הסיבוב כשליבי רך אך ידיי ריקות מלהושיע. הרמתי טלפון לדוקטור עופר שלנו (ד"ר עופר הירשפלד http://www.doctorvet.co.il וטרינר נ-ה-ד-ר) ושאלתי אותו מה עושים?הוא אמר – "תתקשרי למוקד 106, אני חושב שהם ידעו מה לעשות. אפילו שירדימו אותו, שלא יסבול ואם הם לא עוזרים – דברי איתי".

התקשרתי ביד רועדת למוקד, הקדמתי ואמרתי שיש לי שאלה מוזרה, מה שמיד שעשע את המוקדנית, גללתי בפניה את הדרמה, שאלתי מה אפשר לעשות והשארתי כתובת מדויקת (עד כמה שלעץ בשדרה יכולה להיות כתובת מדויקת) ומספר טלפון עדכני.

חצי שעה אחרי, ירדתי לבדוק אם פינו משם את רני גור העטלפים (ע"ש בן דמותו הסומא ב'אלופה') ורני כבר לא היה שם.

למרות האיבה ביני לבין משפחתו הענפה, כולי תקווה שרני המסכן מטופל כרגע וישוחרר בקרוב להפחיד אותי שוב בשדרה ואם לא – אז אני מקווה שלפחות הוא לא סובל יותר.

כל הכבוד לעיריית תל אביב, זו לא פעם ראשונה שאני נעזרת בהם לגבי חיות במצוקה והם נענים ברצון וביעילות.

ואם אתם חושבים שנרפאתי מהעטלפוביה שלי אתם טועים מרה.

זה לא שתראו אותי מעכשיו מסתובבת עם עטלף על הכתף.

שימותו מצידי, אה, בעצם לא.