הם מגיעים לחנות הגלידה. אוחזים ידיים. הוא מתיישב והיא צועדת פנימה. ריטואל. שואלת אותו בדרך איזה טעמים הוא רוצה.
"קוקוס, שוקולד ומישמיש, אבל שהקוקוס יהיה למטה."

היא עומדת בתור. מוכרת מזיעה משרתת בסבלנות זקן נודניק שרוצה לטעום כל דבר לפני שהוא מחליט. היא ממתינה בסבלנות. המחשבות שלה נודדות.

"אידית?"
יש רק אחד בעולם שקורא לה אידית באל"ף, עם המבטא הזה. חילופי סטודנטים לפני ארבע שנים. שוודיה. זה לא יכול להיות, מספיקה לחשוב לפני שהיא מסתובבת.

"נילס!"
"מה בשבילך?"
"קוקוס, שוקולד ומישמש, את הקוקוס למטה, בבקשה", אומרת בלי להביט אל המוכרת. היא לא יכולה לדבר. נילס עם החבר שלו מאז, טומי. נילס תופס בכתפים שלה, גולש אל העורף, ומנשק. היא לא יכולה להתנגד. היא לא רוצה להתנגד. מתפללת שהוא לא מביט.

הוא יושב עם הגב. מסתובב להביט לתוך חנות הגלידה, לראות אם יש עוד הרבה זמן עד שיגיע תורה. ברגע הראשון הוא לא קולט. אחר כך הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות זה לקום משם ולברוח, אבל הוא מרותק, לא יכול להפסיק להסתכל. הבלונדיני מצמיד אותה לקיר, נצמד אליה. היא שולחת רגל, עוטפת אותו. לי היא אף פעם לא עושה ככה, הוא חושב. נראה לו כמו חלום נורא. החברה שלו, היא גרה איתו, הוא יודע מה היא עושה בכל שעה, אין סיכוי בעולם שהיא בגדה בו בשנתיים האלה, זה לא האופי שלה. הנה היא לוקחת את הגלידה. למה היא קנתה רק אחת? אומרת משהו לבלונדיני ובאה.

מבט מפוזר. שיער סתור. הוא רוצה לצרוח עליה. יוצא לו קול קטן ומאופק.
"למה לי את אף פעם לא עושה ככה?"
"איך ככה?"
"את יודעת. עם הרגל."
היא מסתכלת עליו במבט של "זה משהו שאתה לעולם לא תבין".
טיפות קטנות של גלידה נמסה מטפטפות על השולחן.
"תאכל את הגלידה. היא נמסה."
"אני יכול לדעת מה זה היה?"
"זה נילס. הייתי איתו חצי שנה כשהייתי בחילופי סטודנטים. סיפרתי לך עליו."
"ואת מצפה שנמשיך כאילו כלום?"
"אני לא מצפה כלום."
בשולי הקערית ניקווית עיסה מגעילה ומתחילה לגלוש במורד רגלית המתכת שמחזיקה את הקערית.

"רגע, מה את רוצה לעשות עכשיו? את חושבת שאני אתחתן איתך בידיעה שכל אחד שהיית איתו פעם ולא ראית אותו כמה שנים ישר תכרכי סביבו רגליים?"
"אם לא תאכל את הגלידה עכשיו היא תימס לגמרי."
"תשמעי, אני צריך לחשוב על כל הקטע. אני חושב שאני אלך לאנשהו ונדבר מחר. אני לא חושב שאני יכול להישאר איתך הלילה."
"זה בסדר. אני הולכת."
"עם הנילס הזה?"
"הולכת בכלל."
"אבל... את לא יכולה ללכת ככה. דברי איתי. אני לא יכול שתלכי ככה!"
"לפני רגע לא יכולת להישאר איתי."
"לא, בבקשה, אל תלכי, זה בסדר, אני מבין."
"מה אתה מבין?"
"אני חושב שאני מבין, תראי, תשוקה לא נכבית ככה, אני יודע שנפרדתם בגלל נסיבות, אבל אני מוכן לקבל אותך, באמת."
"אתה באמת-באמת מבין?"
"אני חושב שכן."
"אז למה אף פעם אני לא עושה לך ככה?"
"איך ככה?"
"עם הרגל."