הסיפור על האיש שהיה תקוע לעצמו בתחת

בימי נעוריו הכיר קורנליו איש אחד שהיה תקוע לעצמו בתחת. אותו האיש היה תקוע לעצמו בתחת שנים רבות כל כך שכבר שכח מתי נתקע שם. כל נסיונות רפואיים לחלצו עלו בתוהו, ולאחר זמן החליט האיש שחרף העיוורון שנכפה עליו והניתוק הכמעט מוחלט מן העולם, חמים בתחת, וויתר על רעיון ההיחלצות. מאותו יום דימה עצמו, בעיני רוחו, ליען אצילית הטומנת ראשה בחול.

אותה התנוחה הלא נוחה בה היה שרוי האיש משך שנים רבות עיקמה את גבו, והוא היה מהלך על ארבע כדרך החיות בכדי לא למעוד. כיוון שלא יכל לראות דבר נעזר בכלב נחייה.

תענוגות החיים זרים היו לאיש, שהיה תקוע לעצמו כל כך עמוק בתחת. הוא מעולם לא ליטף ירכה של אישה או עישן עשב מתוק. לא. לדידו של האיש החיים היו מסריחים, והדרך היחידה להיפטר מהסירחון היתה חוקן. אכן, המצב העגום בו נמצא הביא עמו תובנות עמוקות. האיש ידע שמדינת ישראל צריכה חוקן, שהעולם זקוק לחוקן, שאין אדיר מכוחו המטהר של צינור הניקוז. הוא האמין שיש לנקז את כל הלכלוך הקיים אל האסלה הגדולה, אל האוקיינוס. הוא חשב שצבע העור ניתן כסימן מאלוהים. ולמרות שידע שישנם כמה אנשים טובים בצבע מוקה פלוס, טען כי יש להתייחס אליהם כאל גרעין תירס שלא עוכל.

באותם ימים היה קורנליו מרקד על חבל בקרקס העננים המצלצלים. הוא היה מותיר את הקהל פעור פה כשהסתחרר בקלילות, כדרוויש סופי בטקס הסמה, מקצהו האחד של החבל למשנהו. באחת מהופעות הקרקס שהתקיימה בכפר נידח על גבול ישראל-התחנה המרכזית הישנה, הבחין בפעם הראשונה באותו איש מקופל לחצי שנראה כי איבד את דרכו והיה תועה מאחורי הקלעים.

קורנליו מיהר להציע לזה את עזרתו, אך נענה בנהימה חסרת פשר (שכן היה על קולו של האיש לחדור כמה שכבות טובות של עור, גידים, בשר ועצמות). קורנליו נאלץ במבוכתו להוסיף ולשאול את האיש מספר פעמים למה התכוון, כיוון שאוזניו לא הצליחו למצוא פשר בדבריו. בפעם השמינית או התשיעית לשאלתו, החל האיש צועק בקולי קולות. עתה יכל קורנליו להבין את רוב אשר אמר, מדובר היה באוסף קללות עסיסיות, אשר כוונו אל אבותיו של קורנליו, אמו, אחיו ואחיותיו. לאחר מכן שלף האיש אקדח מכיסו הימני, דרך אותו בזריזות וירה כדור אחד.

הכדור החמיץ את קורנליו, ניתז מאחד מעמודי הקרקס וחלף דרך משקפת שהיתה צמודה באותה עת לעינו השמאלית של משה דיין.