מבט היחיד - אין בו דבר יחיד יותר. הוא מביט מתוך עצמו החוצה ובחזרה פנימה. במבט הזר שהאדם מאמץ על עצמו כרוכה בהכרח התודעה החברתית. המבט החיצוני שם נרדף לו - הבושה המתמדת. יש לה יסוד פנימי, המצוי ברצונו של האדם לשלוט בגופו מבחוץ, לאחר שהכיר בחיצוניות זו בגיל מוקדם. כבר אז שליטה חיצונית זו מוטמעת כבושה, המנהלת את הגוף להתנהל באופן ידוע ולסרס כל מחווה חריגה, תמיהה, עצירה, בלבול, ספק. במבט החיצוני המוקדם ביותר, כבר טמון זרעו של המוות, במובן הפרוידיאני. בכך נתן פרויד משמעות אחרת לשאלה ההונאה העצמית - ההונאה העצמית כסוג של המתה עצמית, חידלון אישי מתוך הבושה. הבושה היא מבטו של האחר באדם בהיותו מופנם בפעם ראשונה להיות חלק מזויף מה"אני", וחיצוניותה של הבושה מודחקת. מעתה היא מתהלכת עימו כבת לוויה, כעיניים אפלות המלוות את גופו בכל רגע. נוכחותו של גוף זר בנוכחותך, התחושה המבועתת אל מול המראה "האם זהו אני?" , כל אלה מעידות על קולקטיב השוכן בחלקה האינדיבידואלית. הבושה מתגלה כאחד מגילומיו של הלא-מודע החברתי. המבט המלווה את האדם הופך להיות, פרדוקסאלית, מה ששומר עליו מעצמו, מהאיום המתמיד בהתפרצות של דחפיו הסדיסטיים המתגברים אל מול הבושה הסדיסטית. האבסורדיות באמונה כי הבושה שומרת על האדם מפני החברה והמשפט הציבורי תיחשף עם ההכרה בבושה בתור העונש המתמיד עבור החוטא המתמיד, זה ששמר על משהו מעצמו. |