שירת הפסנתר

עיני התכלת שלך, אבא,כהות עכשיו, והן מדברות אליי.

מגלות לי בצבעים של כאב את מי שהנך באמת.

יודע אתה , אבא, מאחורי עיני השמיים הצלולים שלך,

תחתיהם שוכנת לה שמחת החיים שלי, אבא.

בתכול הנקי הצלול כה בהיר, שם תמצית אהבתי התמה.

אבא'לה שלי, ילדי היקר , אברהם, שהיה בן הזקונים

של שפרה ומשה. אביך רחב הכתפיים, נגר אמן,

שבונה רהיטים לילדי בית הספר של העיירה ווהלין שליד הגבול.

ייצר גם חיים של חמישה בנים יהודים, שחייהם מוסיקה ויצירה.

הכלייזמרים של כל הסביבה. בכל אירוע מנצחים על השמחה.

אברהמ'לה, אתה, המוכשר בכולם, אהוב ומטופח ועטוף אהבה.

נוגן עלי כינור אתה. והכינור שלך, אבא, הוא הנשמה של הפסנתר שלי.

עדות חיה לכל המוסיקה של העיירה ווהלין ,

שהיתה , חרותה בצלילי הפסנתר שלי. זו הירושה האישית שלי,

המחוייבות הכי עמוקה שנטלתי על עצמי. להאיר בנר האהבה,

לשמור את הלב צחור, מאחורי עיני הבהירות. זה הנר, שלמרות החשיכה לוחם להאיר,

ולו בזהרור קטן של נר נשמה לכל אותם ילדים יקרים,

בני משפחתי האבודים, שלא נפלה בחלקי הזכות להתחמם לאורם, ולנגן לצידם,

לבי צמא עדיין לאהבתם.

הכינור שלך, אבא, הוא נשמת הפסנתר שלי.

אבי היקר, אתה בוכה עכשיו, ולבי בוכה עמך . אני בתך - אמך, ושמי הרי כשמה.

לזכר אבי,

אברהם פוקס וכל בני המשפחה הגדולה שיכלה להיות לי .

נכתב בימיו האחרונים, עת לחם כארי מול מחלת הסרטן.

6.6.2001

באהבה