וואלא, אני יודעת שזו דרך לא ממש שגרתית לחנוך את הבלוג החדש, אבל סופו של עניין הוא שבגלל העניין הזה בכלל התכנסתו כאן היום.

אז ככה.

סופסוף, ממש התגשמות של חלום. אני ושלמה ארצי, יושבים בסלון, אני על הכורסה, והוא על הספה. אתם מכירים את מערכות הסלון הישנות בצבעי חרדל שבד"כ היו נמצאות אצל הסבים אי שם בשנות השמונים... ואנחנו שנינו שם.

לבד.

ואני מתחילה לפרוש בפניו את כל טענותי, את כל אהבותי, את כל ילדותי וחלומותי. והוא- נינוח.

זה פשוט היה מדהים.

הוא ואני שם, כל כך קרובים. והוא שומע ומגיב,

ואז הוא הרים את הרגליים. נינוח לחתולין. משך את העיתון שהיה על השלחן, נשען לאחור בנינוחות מופלאה. והתחיל לענות.

ובאמצע המשפט שלו - צלצול של הטלפון.

זה לא יכול לקרות! לא עכשיו! כשאני כל כך קרובה לתשובות ממנו על התרמית הגדולה..

מירב, זו הפעם האחרונה שאת מתקשרת אלי בשבע בבוקר. למרות שאמרתי שאני אגיע מוקדם... לא יכולת לחכות כמה דקות??