הרכבת תחכה רק לי ביום שישי בשעת בוקר מוקדמת להחריד.

היא תדע שאני נוסעת מתוך געגוע.

זכרונות מהחיים הנוכחיים, של נסיעות מענגות ברחבי אירופה, ומהחיים הקודמים, כשהייתה שם משפחה.

רכבל בנהריה, רכבת תחתית בחיפה, פסטיבל עכו.

אם היתי יודעת שכל כך אתגעגע, אולי היתי מקפידה לצרוב בתודעה את כל הפרטים הקטנים.

החיים ממשיכים, בכל מקרה. אלוהים דוחף אותנו בהתעקלויות, מתעקש שנסיים את המסע הזה בכבוד.

לאלוהים יש לב גדול. יש בו מקום לכולם.

הוא לא יודע איך זה באמת. הוא יכול לנחש, כי בכל זאת, הוא הספיק לצבור  ניסיון כמי שמתבונן מהצד כל כך הרבה שנים.

אני לא חושבת שהוא מכיר את ההרגשה הזאת, של חור בתוך הגוף, של מקום שלא יכול לצמוח יותר. כמו עץ גדום שסתמו אותו עם מלט.

איזה מזל יש לו.