לאחרונה מצאתי את עצמי במצב קצת מוזר, אפילו מביך: פתאום אני מסכים עם פקידי האוצר, ואפילו מהנהן בהסכמה למקרא הטור של נחמיה שטרסלר. למעשה, גם הצד השני במצב מוזר - עופר עיני צועק באותה מקהלה עם בנימין נתניהו, הטייקונים ובכירי שוק ההון, וכולם רוצים רשת ביטחון. איך זה קרה? הצד האופורטוניסטי של המשוואה ברור - לכל מי שרוצה רשת ביטחון יש אינטרס ברור, או לקבל אותה או להיות האביר על הסוס הלבן שנותן אותה, או לפחות להיות זה שדורש אותה בראש חוצות. אבל איך קרה שפקידי האוצר, עמוק מלב הימין הכלכלי, בוחרים לשם שינוי בפתרון הנכון חברתית? כמו השעון העומד שמראה פעמיים ביום את השעה הנכונה, גם אי-התערבות יכולה להיות נכונה לפעמים. שומרי הקופה הנצחיים שומרים עליה הפעם מפני בעלי ההון שרוצים שהמדינה תקנה את האג"ח שלהם. ולמה הם צודקים הפעם?
ראשית, כי כבר יש רשת ביטחון. היא לא עולה כסף והיא זמינה כאן ועכשיו לכל דורש. מי שרק רוצה להגן על הכסף שנשאר לו מוזמן להעביר את כספי הפנסיה שלו לקופת גמל סולידית, מהסוג שצומח היום כפטריות לאחר המבול. הכסף ישב באג"ח מדינה, בתשואה סולידית וכמעט ללא סיכון, הזכויות הפנסיוניות תישמרנה ושלום על ישראל! אבל זה כמובן לא מה שדורשי הרשת באמת רוצים. הרי מי שבוחר במסלול הזה לא יזכה ליהנות מעליות השערים שיבואו בשוק האג"ח (והן יבואו). רשת הביטחון שדורשים עבורנו אמורה אם כן לאפשר לנו להמשיך ולהמר על האפיק הספקולטיבי יותר, אבל להשאיר למדינה את הסיכון. קפיטליזם בנוסח חדש - הרווחים למשקיעים וההפסדים למדינה - אם זה הצליח באמריקה, למה לא כאן?
אז לא כאן, כי כאן עדיין לא הצלחנו לארגן רשת ביטחון אפקטיבית למי שבאמת זקוק לה - מי שמדינת הרווחה שהייתה פה פעם נועדה לעזור לו. הסוד שאיש מדורשי רשת הביטחון לא טורח לגלות הוא שרק מתי-מעט ממי שנפגעו בנפילות בשוק ההון אכן יגיעו לפת-לחם בעקבות המשבר. רוב החוסכים בקופות הגמל ובקרנות הפנסיה הרי רחוקים עדיין מגיל פרישה, ולפניהם עוד שנות חיסכון רבות כדי לפצות על הנפילות הנוכחיות. מתוך אלה הקרובים לגיל זיקנה, רבים נמצאים באפיקים שכמעט לא נפגעו, או שגם אחרי הנפילות נותר להם סכום ראוי בהחלט לפרישה.
שנית, כי רשת ביטחון לפנסיה, או אפילו לשוק האג"ח המתמוטט, לא תסייע בכלום למניעת מיתון, שכן אין בה שום פתרון לא לצד ההיצע ולא לצד הביקוש. גם אם הממשלה תקנה אג"ח בעשרות מיליארדי שקלים ותמחזר את החוב לכל בעלי ההון הממונפים, הנפקות חדשות הרי לא נראה בשנה-שנתיים הקרובות. אז מחנק האשראי עדיין איתנו. רק הענקת אשראי חדש, דרך קרנות יעודיות או דרך הבנקים, תספק חמצן אמיתי להשקעות חדשות ולהצלת עסקים יצרניים. אבל זה כמובן לא קשור בכלום לרשת הביטחון לפנסיה (וגם לא פשוט כלל לביצוע). וגם אם הממשלה תחזיר לכולנו את מה שהפסדנו בשוק ההון הקורס, זה לא יעודד את הצריכה הפרטית. מה שעוצר את הצריכה היום הוא הרי החשש מפיטורים מחר, לא מגובה הפנסיה בעוד עשרים שנה. ומפיטורים אפילו לא ביבי לא יציל אותנו (אבל הוא דווקא עלול לקצץ לנו בדמי האבטלה).
אז במקום להבהיל את הציבור ולהבטיח לו נוסחאות קסם, צריך רק להסביר לו במילים פשוטות: מי שפוחד משוק ההון, שיעבור לחיסכון פנסיוני באפיק סולידי. מי שמאמין בהתאוששות, שישאר איפה שהוא היום. בכל מקרה אין מה לפדות את הכסף בהיסטריה ולהפסיד את יתרונות המס, ואין מה לחכות לרשתות ביטחון, לניסים ולישועות.
|