רבקה – חכמת הסיבוב, חכמת העקיפין, חכמת המעשה בלי הדיבור רבקה אשה חכמה. בכל התורה לא נמצא מילה שהיא אומרת לבעלה. אות היא לא מוציאה מפיה. היא מבינה את החכמה העצומה – דיבורים לא מדברים לגבר. בעוד שאצל אשה הדיבור מדבִּיר - מסלק לה פחדים ודאגות - אצל גבר דיבור הוא כמו דָבּוּר טורדני שמזמזם "זום זום זום" באוזנו. אומרים חז"ל: הדיבורים מוציאים את האיש מעולם המציאות לעולם ההיעדר[1]. כמה פעמים את זוממת כל הבוקר שיחה עם בעלך. "אני אשים מוסיקה ברקע, אמזוג לו כוס יין ואומר לו 'בעלי, אתה האור של החיים שלי, אם לא קשה לך, אז תתנהג עם הילד כך וכך'...". את הכל את מתכננת, ואיזה חלון תפתחי בשיחה, ומתי בדיוק תחייכי. בעלך חוזר הביתה. את מוזגת לו יין. "אתה הנשמה של החיים שלי", את לואטת. "מה את רוצה?" הוא מתחיל לחשוד. את מדברת, והכל יוצא קצת עקום, ולאט לאט את רואה את המבט שלו הולך ונעשה מזוגג, לא מקשיב לך כלל, האישונים הולכים ומטיילים כל אחד לכיוון אחר. וככל שהנושא יותר חשוב ויותר שנוי במחלוקות, כך איבדת את בעלך לנצח. בכל שנה אני מלמדת, ונשים לא קולטות – כשאת באה אליו בדיבור, את כמו שמה עליו מעטה בלתי חדיר. אני רואה בעיני רוחי את התמונה הזוגית של איש הולך ברחוב ואשה רצה חמש מטר אחריו, הולכת ומדברת. אני רואה זוגות במכוניות בפקקים. היא מקשקשת והוא מיואש. שתקי, מה את רכונה עליו ככה. הוא לא מעוניין. אנחנו בנויות ממילים. נראה לנו עלבון נוראי כשהוא לא נותן לנו מילים. הוא מביא לך זר ענק, את חופרת וחופרת בין עלי השושנים. "פתק לא יכולת לכתוב לי?" תביני, המילים האלה הולכות וממסטלות אותו. סיפור מדהים ומזעזע. הגיע זוג לבית הדין הרבני. הבעל תובע את אשתו ומדוע? כי באינטרנט היה לו קשר עם אשה אחרת, ה' ירחם, והם קבעו להיפגש, ה' ירחם, והוא הגיע לפגישה, ה' ירחם, ואת מי הוא רואה? את אשתו. "אשתי משוטטת באינטרנט עם גברים זרים", הוא תבע אותה. חצוף, וגם היא לא בסדר. ואני שואלת את עצמי: למה היא היתה כל כך מעניינת באינטרנט, אבל בסלון אתה לא יכול לשבת לידה ולדבר איתה ככה? אולי נשים צריכות לקנות לעצמן מסך מלבני, לעמוד מאחוריו וזהו, הבעל יקשיב. תכתבי לו מכתב בבקבוק באמבטיה והוא יקרא. אבל לדבר – זה לא. זה לא חדיר, לא נכנס. כל כך מדהים. איש ואשה אלה מהויות שונות לגמרי. מה האיש מבין? מעשים. זו היתה הגאונות של רבקה. הלא עליה לגשת לבעלה ולומר לו את הדבר הכי מכאיב והכי שנוי במחלוקת שבעולם. "אתה לא מבין כלום, אתה עיוור. עשו, הבן שאתה אוהב, הוא רע ופושטק. דווקא הבן שאינך מביט בו הוא-הוא הצדיק". מה היא עושה? שמה על יעקב תחפושת, פרוות עיזים. מה השטויות האלה? שואל הרש"ר הירש. בעלה אולי עיוור אבל למשש הוא יודע, ולהבדיל בין פרוות עיזים לבין היד של ילד שלו הוא גם יודע. רבקה מודעת לכך. היא כמובן יודעת שיצחק יגלה. אבל הוא יופתע, יחשוב ויאמר ככה: "אוי, יכולתי לטעות וחשוב שהאיש בתחפושת הוא עשו, ובעצם זה יעקב. כלומר, כלומר כל השנים הללו אני טועה. עשו איננו צדיק ויעקב אינו האהבל השקט". רבקה מעבירה את המסר המטלטל הזה באמצעות מעשה. הפוך על הפוך. איזו גאונות לומר לו את זה בעקיפין. ואת, מכל דיון מילולי עושה מריבה. למה? זה רק עושה לנו חולי.
|