אני מתעורר מוקדם בבוקר. ממש מוקדם. בדרך כלל לפני שש. למה? אלף ואחת סיבות. אף אחת מהן לא מספיק טובה בפני עצמה, אך תאגדו את כולן יחדיו ותגיעו למסקנה החד-משמעית שזה לא שיגעון גמור לכוון את השעון ל 05:45. 

כשקמים כל כך מוקדם, תמיד עייפים, וזה לא משנה מתי הולכים לישון. אם אניח את ראשי על הכר (או במקרה שלי מתחת לכר) בשעה 22:00, או אם אפול למיטה ב 25:00 (רק כשאני נרדם השעון באמת מתאפס) - עייף אני אקום.

אבל מה - תמיד עם חיוך, תמיד עם ציפייה, אפילו עם קצת חוסר סבלנות. אמנם היום עוד לא התחיל, וכל כובד משקלו עדיין רובץ על כתפיי, ועד שיגיע שוב הלילה אני אצטרך לנגוס בו חלקים חלקים, עד שיגמר, אבל שיאו ממש לפניי...

אחרי מקלחת קצרה, התלבשות מהירה והסתכלות חפוזה במראה, מגיע רגע הטקס. אני מוציא קערית חלב מהמגירה התחתונה, כף מהמגירה של הסכו"ם וחלב מהמקרר, ואז ניגש בצעד מהיר אל מדף הקורנפלקסים. על המדף, מסודרים בתוך קופסאות זכוכית שקופות, בין שבעה לעשרה סוגי קורנפלקסים שונים. ביום רגיל אני בוחר שני סוגים, ובימים חגיגיים - שלושה. שלא תטעו... זה עניין לא פשוט בכלל... צריך לבצע התאמות, הרי למשל "פייבר וואן" לא הולך ביחד עם "אול בראן", הרי שניהם די משעממים. "ספיישל K"  למשל, הולך כמעט עם כל דבר, כולל הגרנולות...

זהו. את ארוחת הבוקר סיימתי, ובתוך תוכי אני יודע שרגע השיא של היום כבר מאחורי. אפשר להתחיל לספור את השעות עד לקורנפלקס של מחר...