חרציות זהובות,

חייכניות

נדות  אליה בראשׁן

מול החולות.

עדיין שׂרוּעה

טבולה באפר זעמה

מייחלת לחיות,

הן שומרות לה

על חַוויוֹת

שהזמן חרץ על עתידה.

"קומי"

הן קוראות וחוזרות

וקוראות,

"חַבקי גופךְ,

בּחובּךְ פּרחנו

ונִפרח אף מחר".