פגשתי אותה לפני יומיים בבוקר, בדרך למגרש עם נלסון ורובן, התקרבה אליי, מסתכלת ישר בעינים, ושואלת "אתה מכיר אותי?" בצרפתית, עניתי בצרפתית הרצוצה שלי שלא, מעולם לא ראיתי אותה... ושאלה את רובן: "ואתה?" והמשיכה לספר איך היא מסתובבת בשכונה וכבר יומיים לא מוצאת את הבית שלה, מסתובבת, מחפשת - היא נראתה בסדר במבט ראשון, אפילו נחמדה. שיחקנו כדורסל, היא הגיעה למגרש, התישבה על הספסל והסתכלה עלינו, במבט ריק, אבל ריק באמת, כמו של סטימפי, רק בלי חיוך- הרגשנו רע, אפילו רע מאוד, בשבילה וגם בגללה והחלטנו לעזור לה לחפש את הבית שלה. אחרי חקירה קצרה הבנו שהאור דולק אבל אין אף אחד בבית, והבחורה זקוקה לעזרה - מבט נוסף בכפות הרגליים העלה את האפשרות שהיא אבודה קצת יותר מיומיים - לבד, כאן בתל אביב, רחוקה מהבית ולא מוצאת את הבית שלה. סיפרה על בעלה, על הזמן שהיא בישראל.

 אחרי שבמכולת של אברהם זיהו אותה כ"זאת שמסתובבת כאן" ובנינה "זו שמדברת צרפתית" ובעוד שני מקומות השאירו אותנו בלי תשובות הצוות החוקר (והכלב) החליט לפנות למאיה, עובדת סוציאלית שהפנתה אןתנו לעיריה, למחלקה שנקראת "דרי רחוב" - אף פעם לא שמעתי עליה וחשבתי שדרי הרחוב הם נוף, או סוג של איזה חבילת שמיכות על ספסל בלי עתיד, בטח שבלי שם משתמש במרקר קפה או אפילו אי-מייל (אאאההההה!!! בלי אימייל!!) אבל שם עזרו לנו - איתרו אדם שהיא טענה שהיא מכירה, ואמרו שיטפלו בה וגם אמרו לנו איך יטפלו בה. נשארתי עם תחושה קשה שגם לי זה יכול לקרות, לכל אחד, להדחק ככה לשוליים,  לגשת לאנשים ברחוב בלי ממש לדעת איפה הבפנים הכבוי שלי נגמר והעולם האמיתי מתחיל, לשכוח את שמי, להיות רחוק מהבית ולבד - תחושה קשה של כמה מזל יש לי ולפעמים זה כל כך לא הוגן אני מקווה שהיא ישנה במקום עוטף הלילה, ושיש מישהו שדואג לה, הלוואי שהיתה בי המסירות להיות שם, בין אותם אנשים שנתקלים בה יום-יום ובעוד  "דרי רחוב"