עינייך נשארו פקוחות, דומעות מקרן שמש אשר חדרה דרך חרכי התריסים מלאי אבק האכזבה . כל דמעות העצב בעולם אצורות בדמעתך הבודדה,
לא ידעתי את רגע הפרידה כמו הנר כבתה מעייפות הבערה. כציפור נודדת חלפת בעולמי , שבורת כנף הגעת לארץ בודדה .
כל חיוך שבעולם מוצנע בתוך שפתייך
כפסל שקפא במרחבי הזמן
אני בא אלייך. בשפתיים חתומות את עומדת מול שמיים שנדמה כי מתכופפים להשתחוות אלייך
ואת בתוכי כתהום נופל כזכרון לא מגיע אל סופך שאותו מבקש לשכוח
זוכר פגישה מיקרית בו קו האופק נעלם גם ים נמס בתוך הליל וירח התפנק בתוך שמיכת עלטה.
היום, מביט אל הירח נראה שהוא זוכר איך נשקת לי כאן מולו מבלי להתבייש ראה והחוויר ולא אמר מילה רק הביט וחייך.
כל הזכויות שמורות מרקוזין דב |