את הבלוג הזה פתחתי לפני כחצי שנה בערב אחד בו הרגשתי מאד מדוכדך עקב הבדידות שלי.

אז פתחתי את הכרטיס הזה ואת הבלוג הזה.

השם בכרטיס היה אז הבודד, כי זה היה השם הכי מאפיין. כמובן רציתי להשאר בעילום שם ככל האפשר.

התחלתי לכתוב על עצמי ועל הבדידות שלי. זה היה בעצם כמו להסביר למישהו את הבדידות שלי והסיבות לה.

עם הזמן קיבלתי תגובות, שכל תגובה עוררה אותי למחשבות נוספות. מאד נהנתי מכל תגובה. כל תגובה עוררה אותי למחשבה. חלק מהתגובות בקשו הבהרות נוספות על דברים שכתבתי, זה כמובן גרם לי לחשוב יותר, כיצד להסביר את הדברים.

בעבר נתיתי להתחמק אפילו ממחשבה על הדברים הקשים הללו. עכשיו החלטתי לא להתחמק וכמה שזה כואב, להמשיך לעסוק בזה.

משום מה עצם ההחלטה הזו שלא להפסיק לחשוב על הדברים והנסיון להסבירם כאן בבלוג גרמו לבדידות להעלם ונראה שנעלמה לבלי שוב (אני מקווה).

זמן קצר לאחר מכן הכרתי מישהיא. קשר יפה שלצערי נסתיים כי היו לה דרישות אותן לא יכולתי למלא ובעצם זה היה קשר מותנה. לשמחתי לא הרגשתי בדכאון כשהקשר נגמר ואז תוך זמן קצר החל קשר חדש. עכשיו אני כבר כמעט חודש בקשר החדש.

בקיצור, הבדידות נעלמה לחלוטין והתמלאתי בקשר חדש.

אם כי לא הכל ורוד, עם תחילת הקשר החלו החרדות שלי, שאולי היא תעזוב ומה יקרה אז.

חרדות לחלוטין לא הגיוניות, גם כי היא ממש לא מראה ולא הראתה סימנים של עזיבה וגם, למה לחשוש? הרי זה לא סוף העולם עם היא עוזבת.

בימים אלו תוך כדי שהקשר נמשך ומתהדק, אני משתדל להרגיע את עצמי שהחרדות מיותרות. זה קצת קשה אבל אני מצליח.