יש לי להגיד משו
פוסטים אחרונים
- ריח של חדש 8/10/13
- אין מעבר 7/9/13
- טעם של נייר 2/8/13
- אלוהים 25/6/13
- היה שלום ותודה על המילים 10/6/13
- זוכר הכל 7/4/13
אל תעזבי את תל אביב
פתאום אני מתחיל לחשוב, איך הגיבו ותיקי האזור למשמע השמועה ש"צבי אקרמן סגר את המכולת". הם היו שם עשרים שנה. צברו קליינטורה יפה. עשרים שנה זה כמעט רבע מחייו של אדם. לא סיפור פשוט. אבא שלי סיפר לי פעם שסבא כבר היה חולה, וסבתא המשיכה לעבוד שם לבדה, אבל זה כבר היה קשה מדי. אז הם סגרו וזהו זה. ומה הם הרגישו כשהיו צריכים כבר לסגור? אין לדעת. בכל אופן, לא נראה לי שהיו שם יותר מדי סנטימנטים. די, זה כבר נהיה קשה.
אני ממשיך ללכת. עובר ליד הקפה השכונתי. משיב חיוך למלצרית התורנית ששולחת לי בוקר טוב (ואין לי מושג למה, אולי היא חושבת שזה יגרום לי לשתות אצלם קפה), ונכנס לפיצוציה הקטנה. לוקח את העיתון השני או השלישי מלמעלה, ומאחורי הפיצוחים והממתקים הצבעוניים ממתינה לה המוכרת הקבועה לימים האלה של שישי, עם עיניים תכולות, שיער דבשי וחיוך מסתורי. היא מאד נמרצת, הקטנה, וזה תמיד מעלה בי חיוך. כשאני יוצא שוב לרחוב בחזרה לכיוון בית הקפה, אני מחליט לבקר אצל אסנת במספרה. ממש מעבר לפינה. את אסנת הכרתי כשהגעתי לתל אביב, לפני שנתיים. בהתחלה הסתפרתי אצל הקבוע שלי בשכונה בחולון, אבל זה נראה לי אדיוטי לנסוע כל פעם לחולון בשביל להסתפר. מנגד, אצל אסנת הכל נראה כמו במספרות התל אביביות שמעולם לא ביקרתי בהן עד אותו יום שהכרנו. קצת נרתעתי למראה כיסאות הניקל המרופדים, המגזינים מזילי הריר שפזורים על ספסל ההמתנה, מבחר הקרמים במדפי זכוכית, הקירות המעוצבים, הספוטים, הכל. בהתחלה נהגתי להציץ בחלון הראווה ותמיד ראיתי אותה מדברת בטלפון או מטפלת במישהי. היא מאד יפה, אסנת. שיער גלי חום, עיניים חומות, גוף משגע וחיוך ממיס. לא היה לי אומץ להיכנס פנימה. המבט הזה שהיתה שולחת אלי מבעד לזכוכית, היה מקפיא אותי. ותמיד החלטתי להמשיך הלאה ולא להיכנס. אולי בגלל שחשבתי שרק נשים מסתפרות שם, והמחירים, מחירי עיר החטאים.
יום אחד נכנסתי. עשיתי את זה מהר, באתי מהצד השני של הרחוב ככה שלא תראה אותי ולא תתכונן להגיד משהו. פתחתי את דלת הזכוכית הכבדה. פעמון רוח שהיה תלוי על הידית צלצל בעליצות. -שלום, אמרתי, את מספרת גם גברים? –כן, חייכה. -כמה זה עולה? -שבעים שקל. –אפשר עכשיו? -לא, אבל תזמין תור, קח, הנה המספר. קיבלתי כרטיס ביקור קטן, עליו רשום שמה ומתחתיו הטלפון. לאחר כמה ימים קבעתי תור. זה היה בדיוק ביום ההולדת שלי לפני שנתיים. עבורי זו הייתה פעם ראשונה שחופפים לי שיער במספרה (הספר שלי היה כבר מבוגר, ניגש ישר לעבודה בלי עניינים). גם לפני וגם אחרי. התחלנו לדבר. סיפרתי לה מאיפה אני, מה אני עושה, והיא סיפרה לי על עצמה כל מיני דברים. ככה אסנת ואני התקרבנו לאט לאט. כמו בספרים שקראתי על החוויות התל אביביות. הכל קרה אחד לאחד. היינו שותים אצלה קפה, לפעמים אוכלים סושי ביחד, יוצאים בערב להליכות בפארק, מקשקשים בטלפון. וכמובן, פעם בחודש – תספורת. אני הייתי מתלונן על השיער שלי והיא היתה מרגיעה אותי שהוא בסדר ושאני עוד לא מקריח, ואם זה יקרה, היא מיד תגיד לי. פעם אפילו זכיתי בתספורת חינם, כשראינו אצלה בדירה "מי רוצה להיות מליונר" והתערבתי איתה על תשובה נכונה. "אם אתה זוכה, התספורת הבאה עלי!" –"לא מאמין לך" –"אל תאמין, אבל תזכור. אם אתה זוכה, אתה יכול". וכך היה.
בחורף האחרון היתה שמחה גדולה. אסנת מצאה את אהבת חייה, ונישאה לבחיר ליבה. לא מזמן נולדה לה בת. אחרי כמה זמן היא עזבה את תל אביב לטובת ישוב קטן ומרוחק, אבל במספרה שלה היא המשיכה לעבוד. אז באותו יום שישי, אני אחרי העיתון בהחלטה להציץ אצל אסנת לראות מה שלומה. לאחרונה עוזר לה שם מישהו, כי היא צריכה להיות גם עם הבת שלה, וגם להחזיק את המקום. אני פותח את הדלת. החיוך שלה קורן ממנה. נשיקה. רואה פרחים על שולחן הקבלה הקטן. –לכבוד מה הפרחים? -זהו מותק, זה היום האחרון שלי פה במספרה. –מה? למה?? –די, אני לא יכולה יותר עם הנסיעות האלה. אני בקושי רואה את הבת שלי וזה לא עובד יותר. -לתמיד? כן, הנהנה. -אני כבר לא גרה בתל אביב, זוכר? זה נהיה קשה מאמי. מצטערת. אסנת ירתה את המילים ביובש, פשוט. מהר. ראיתי שהעיניים שלה בורקות. היא לא הסתכלה לי בעיניים כשדיברה. אולי פחדה לבכות. פתאום לעזוב את העיר לגמרי אחרי חמש עשרה שנה. ככה לגמרי. אם לא הייתי בא לבקר פתאום, הייתי מפספס אותה. נישקתי אותה שוב. בלעתי את הרוק ואמרתי מילים סתומות כמו, נורא חבל, אני אתגעגע אליך. –גם אני אליך חמוד. תכיר, זה הבחור שקנה ממני את המספרה. קח כרטיס שלו כי התחלף הטלפון. ותהיה בקשר, שומע? .כן. שמעתי. יצאתי משם. הראש היה מלא במחשבות. איך בדרך לפיצוציה הרהרתי בדבר סגירת המכולת של סבא וסבתא שלי, ועכשיו זכיתי להיות נוכח ביום האחרון של המספרה הקטנה של אסנת. וביום האחרון שלה בעיר הזאת. אל תעזבי את תל אביב, אל תעזבי את תל אביב. ©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן
|
תגובות (31)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שמחתי שקראת וכיף לי שאת פה :)
אלעד
שמחתי לפגוש את תל אביב דרך העיניים שלך!
תודה רבה על התגובה והכוכב :-)
אני זוכרת את כל בו יונה בגדרה.
כמה מתנות לימי הולדת היינו קונים שם עם הדמי כיס:)
ועכשיו- עכשיו יש מקדונלדס, ללין, סטימצקי.
אפילו כל בו סימה נסגר.
גם בגדרה הנוסטלגיה נגמרה.
עשית לי צמרמורת תל אביבית, למרות שהקשר ביני לבינה מקרי בהחלט.
דפי יקרה,
לא שכחתי אותך. את יודעת איך זה, המרחק הגיאוגרפי, הזמן,
העיסוקים. אבל ניחשתי שזה ידבר אליך. את תמיד מרגשת אותי
עם הסיפורים והזכרונות שלך. ואולי, כמו שאומרים, זכרונות קיימים
בשביל שישארו כאלה. כל שנותר לנו הוא רק לראות מה שנשאר,
ולהמשיך הלאה. תודה שקראת, תודה ששיתפת. תודה שאת פה.
אלעד.
אלעדוש יקירי
אני קוראת את מה שכתבת
והעיניים שלי דומעות.
סגירת המכולת ממרחק הזמן היתה גם עבורי לא עניין של מה בכך.
סבא וסבתא שלך, עם החיוך המנומס, סלסלות הקש עם הלחממיות לדירה שממש מעל המכולת.
הדירה של שרה ויקותיאל שלי.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=775079
את הקרחת של סבא שלך ראיתי רק מלמעלה, מהמרפסת...
התספורת ה"תל אביבית " הראשונה שלי, כמו שלך
.....
היתה בארלוזורוב
בסלון רחל, מה שהיה פעם המכולת של סבא שלך.
הייתי בת 10 או 11.
ילדה יפה שפעם ראשונה מתבוננת בעצמה קצת אחרת.
טקסט מרגש
ראיתי כל מרצפת ברחוב כשקראתי אותך.
הבטחת לי ביקור משותף בסלון רחל ובמתחם ארלוזורוב 129 -זכרון יעקב 8
שלך
*****
דפי
היי, תודה רבה! :-)
התחברתי מאוד להליכה ביום שישי בתל אביב
קניית העיתון...
בעניין החיוכים אתה יודע , יש אנשים שמחייכים סתם
ללא מטרה [מקרה המלצרית ]... לא בטוח שרצתה שתשב בבית הקפה
הולכים להם ברחוב ומחייכים ,אני מחייכת , ללא מטרה ...
קבל חיוך ,וכוכב *
תודה רבה
המחליפה שלה הוא מחליף. אבל מצאתי כבר מקום אחר...
תודה :-)
תמיד עצוב שדברים נגמרים
אבל באים תמיד דברים חדשים
ורק הזכרונות נשארים**
אני דווקא מעריכה את אסנת, צריך אומץ גדול והרבה בטחון כדי לעזוב את ת"א :)
ולך תדע, אולי המחליפה שלה שווה ביותר? אולי תיקח רק 50 ש"ח לתספורת??
מוזמנת לבקר מתי שבא לך. תודה שוקידו :-)
מקסים. לרגע נכנסתי לעולם שלך.
רוצה לעזוב? אז תעזבי.
אף אחד לא חייב להשאר בעיר הזאת.
תודה ולילה גם לך.
גם אני רוצה..........
לעזוב את ת " א ,
רוצה, אבל עדיין לא עושה,
והמלצרית התורנית, אולי סתם חייכנית, ממש בלי סיבה,
ליל מנוחה
תודה רבה נועית :-)
מעולה
תודה נויצ'. כיף לקרוא.
(חוצמזה ממילא אני מכבה את הנייד בלילה, אז לא היית מעירה אותי)
אחד הפוסטים הכי טובים שלך. נגע ללבי.
האמת שלא שמתי לב לשעה וכמעט התקשרתי אליך עכשיו (סתם כי בא לי לדבר וזה), עד שנזכרתי שאנשים נורמליים ישנים בשעות כאלו. טוב. גם מחר יש יום.
אני כן עצוב.
תודה ע'.
מבינה לליבך. ספרים הם הברמנים של הבוקר.
אל תהיה עצוב כל כך.
ע
חבל. עצוב לי עכשיו כשאתה אומר את זה. יש לי רק חוויות טובות
מהעבודה איתך באולפן, למדתי המון דברים חשובים ויפים.
תמיד כששאני עובר בבוגרשוב אני מתפתה להיכנס.
שמור על קשר קובי...
אם תעבור מחר באולפן, תהיה נוכח בעוד רגע אחרון. ככה זה בעיר הגדולה. אבל בשביל מה לך?
תודה רבה נטעלי :-)
היטבת לתאר את המונח "געגוע".
לאדם.
לתקופה.
למקום.
(:
לא
ראבק, לפעמים שווה. תלוי אצל מי.
מרגש
אלה רגעים שאחכ זוכרים כל החיים
אבל ראבק!
70 ש"ח????????????????????????