סודות מהמיטה
חוויות מחורף הולך ומתקרר ברובע Mitte בברלין, של תושב זמני וסקרן במיוחד. אנשים, מקומות, אירועים וקצת שואה
פוסטים אחרונים
- בברלין מסוכן יותר מיבנה 2/1/09
- רוזה, רוזה, רוזה רוזה 26/12/08
- מיכאל שלי 16/12/08
- אור לגויים, ושהגרמנים יקפצו 10/12/08
- בטמן לא רצוי בשמי ברלין 2/12/08
- רשימת שינדלר - גירסת הצ'יל אאוט 28/11/08
ארכיון
רשימת שינדלר - גירסת הצ'יל אאוט
גרמניה אחרת או לא אחרת? קטונתי. ברלין זה לא גרמניה כמו שתל אביב זה לא ישראל, המזרח זה לא המערב וכו'. מה שכן, למי שלוקחים את השואה עם קורטוב של הומור, זו ארץ בדיחות-השואה-הבלתי-מוגבלות, ומזדמנות בה סיטואציות פרודיות של ממש שדורשות אותן, כי הן לא ממש עצובות ולכן מצחיקות. לכל הפחות הן משקפות חוסר טקט גרמני.
שתי דוגמאות, קחו אותי לפוליגרף אם אתם לא מאמינים:
פרלמן לכל עת
פס הקול של הסרט "רשימת שינדלר" שמור אצלנו ליום השואה. אצל הגרמנים נדמה שהוא יותר על תקן של דיסק צ'יל-אאוט, או משהו בסגנון ארבע אחר הצהריים בגל"צ. מילא הצמרמורת שקיבלתי כשירדתי לראשונה לתחנת הרכבת התחתית, שם חיכה לי כנר שניגן דוקא את הנעימה המרכזית מתוך הסרט. וזה לא היה יצחק פרלמן בצילומים לרשימת שינדלר 2.
אבל מה לעזאזל חשבו המפיקים של ההופעה של טרייסי צ'פמן באולם ה"טמפודרום" לפני עשרה ימים כשבחרו לנגן את הפסקול הזה, מכל הסרטים שבעולם, בשעה שלפני ההופעה (שדוקא היתה אופטימית מאוד ברוח הניצחון של ברק אובמה).
בתום לב מוחלט, אבל ברגע של נקמה, ממש בשניות אלה בוהים בי לפחות חמישה מיושבי בית הקפה כאן בתדהמה, כי אני מקשיב לנעימה ביוטיוב, כדי לצרף לינק בעבור מי מכם שלא מזמזמם את המנגינה עכשיו. בחור אמריקאי שיושב מולי שאל אותי אם אני מלחין. עניתי שאני מעריץ של שפילברג והעברתי לסרטון שבקצה הרשימה, מתוך הפסקול של אינדיאנה ג'ונס.
אם גם אתם יושבים עכשיו בבית קפה בגרמניה, לחצו ונקמו: http://www.youtube.com/watch?v=4vEKNTsowd8&feature=related
קח מספר
אחת החוויות המעיקות בכניסה למסיבות כאן היא הצורך להשיל את כל שכבות הביגוד ולהפקיד אותן תמורת יורו שלם. אם לא מספיקה ההשתרכות בתור הארוך בדרך לגרדרובה, מצאו להם הגרמנים, 60 שנה אחרי, פתרון למצוקת הטבעות עם מספר שמקבלים המפקידים. באחד המקומות, אחרי שנגמרו המספרים בעקבות ריבוי משתתפים, פשוט ביקשו ממני להושיט יד ובלי היסוס חרטו עליה מספר במרקר שחור עבה. דו ספרתי וכזה שיורד לאחר סיבון עיקש במקלחת, אבל נו באמת, קצת רגישות.
נתקלתם בעוד מקרים? שלחו לנו מייל ל"קו הצהוב". חג הודיה שמח. |
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
והמעניין הוא, שלפני שנתיים מודיע לי בני הלומד וגר בי-ם שהוא טס לאירופה לכמה ימים.
"לאן " ? , מסתקרן אנוכי.
"לברלין.." משיב התכשיט בשיוויון-נפש של אליגטור שבע.
(לשני ילדיי אזרחות גרמנית גם, תולדה של אימם, בת למשפחה ברלינאית. לא התערבתי בהחלטתם הבוגרת להיענות בחיוב לקבלת האזרחות).
מכל המקומות בעולם .
עומר (וגם טל), מקרה שקרה לי...
כמו שכתבתי בתגובה הקודמת לטל, שהיתי פעם אחת בגרמניה, הנובר, ולא מטעמי נופש או טיול.
אהבתי במיוחד את שעת בן הערביים, אחרי ארוחת שווארמה במסעדה טורקית, (האוכל הגרמני די החליא אותי, לא ייאמן מה שהם טורפים לארוחת הבוקר), את הצעידה בשדרה רחבת ידיים ומצוחצחת למשעי (אינני זוכר את שמה) כשהאגם הצלול לשמאלי ופריחה מטופחת ועשירה מקיפה אותי.( זו הסיבה היחידה שאני רוחש קנאה לאירופאים).
באחד הערבים, אני מבחין, בריחוק של כ- 50 מטרים, בזוג קשישים גרמני הלבוש בקפידה, הצועד מולי את צעידת הערב הנינוחה ומענגת שלו.
אינני מקדיש לזאת תשומת לב מיוחדת שהיא, ואיך שהמרחק ביני לזוג הולך ומצטמצם, עוקפת אותי קבוצת טורקים צעירים (לא צריך דוקטורט כדי לעמוד על זהותם) עליזים וקולניים, כך שהתמונה כעת כוללת אותי, קבוצת צעירים בגבם אליי וזוג קשישים הצועדים וקרבים לקראתנו.
לפתע נעצר צעיר טורקי מהחבורה על עמדו, שולה חפיסת סיגריות קמוטה ומצת מהכיס האחורי, מצית הסיגריה האחרונה בחפיסה ומשליך, בשיוויון נפש גמור, החפיסה הריקה על המדרכה ממנו והלאה.
אינסטינקטיבית, הפניתי מבטי לעבר הזוג ( המחזה של השלכת אשפה על מדרכות איננו חדש עבורי, מכיר היטב מהבית) שניצב כעת מרחק מטרים ספורים ממני.
האישה עיוותה פניה בתיעוב וסלידה, מושכת את בעלה לקצה השני של המדרכה.
פניו של הבעל התקשו להבעה שנראתה כמו שנאה יוקדת עת הידק את אחיזתו בזרועה של אשתו כמבקש לגונן עליה.
הגרמנים עושים רושם של אנשים נחמדים מאוד.
גם הטורקים אנשים חביבים ביותר.
מה שקרה, משקף הבדל תהומי במנטאליות.
שהרי זו הייתה יכולה להיות גם חבורת צעירים גרמנים.
אך אילו זה היה אכן כך אני מניח שתגובת הזוג הקשיש הייתה מסתכמת ב-נו-נו-נו זועף ותו לא.
כיוון בטורקים וזרים עסקינן, התגובה אותה ראית הייתה שונה בתכלית השינוי.
מתובלנת בסלידה, תיעוב ושנאה .
טל,
אתה צריך לעדכן את הסיפור, אפרופו ענייני המחזור המוזכרים כאן. היום הגרמני יפנה אליו ב: סליחה,
אתה אמור לזרוק את זה לפח של העטיפות הקטנות (או שמא לפח של הנייר?)
עומר
מצטער להאריך בדיון..
אולם תגובתה של המגיבה מעלי מאששת בדיוק את מה שטענתי... שום "קלישאות". הכל עובדות. יומיומיות. זה ככה אחד לאחד. היה לי דרך אגב אותו סיפור פה עם תלונה על נהיגתי.. כך שזה לא רק פרנקפורט. ממש לא. במקרה הנ"ל הוכחתי להם בוודאות את חפותי. בצדק.
לרעיונך ל"החזיר" להם- ועל זה כבר נאמר- לא מאיימים על זונה ב..
אתה תלשין על מיון זבל לא הולם של שכנים? אז יש לי חדשות בשבילך. אתה לא צריך להלשין- עובדי הזבל כבר עושים זאת בשבילך!!!!! תנסה לשים "זבל"לא נכון במקום לא לו(למשל עטיפה למחזור בזבל "ביו", אורגני.) אולי פעם אחת תצליח. פעם שניה כבר תקבל פתק אזהרה. פעם שלישית יודיעו לך שמפסיקים לפנות לך את הזבל.. תצטרך לפנות אותו לבד.
יש להם גם רעיונות לא רעים, לגרמנים האלה- הלא כן?
נרגעתי. מת על גרמנים. יש את הסיפור האורבני על הסבא הישראלי שזרק עטיפה של ארטיק בחוף הים באילת ותייר גרמני פנה אליו באדיבות
Excuse me, this is forbidden
הצביע הסבא על המספר המקועקע על זרועו ואמר
No, this is forbidden
תרגיע, TALYANIV ....
רק הבאתי קוריוז....
לא ציפית ממני הרי שדווקא בסיטואציה ההיא אעמוד ואגונן על הגרמנים בחירוף נפש.
ואין לי כל כוונה להתחרות ולערוך איתך רשימת מצאי של סלבס.
הדגש הוא על מה שקיים בזכרון הקולקטיבי האוניברסלי ובמיוחד בזכרון היהודי.
מי שרוצה לזכור רק את המותג היטלר, מוזמן. אני זוכר לגרמנים את בטהובן ואת שילר, את תומס מאן ואת מרלן דיטריך, את נינה האגן ואת באך, שנמשיך? למה לא. את פסבינדר ואת גינטר גראס, את שנברג ואת הסה, את ניטשה ואת שופנהאואר ואת ברכט. יש בטח עוד כמה ששכחתי, נא לא להלשין עלי.
אפחד לא אוהב שמציבים בפניו מראה לראות הכיעור הנורא שלו.
ובודאי לא בסגנון "מעשי אבות סימן לבנים".
ודי נמאס להם מהאזכור האינסופי שכמו ומשתלט על חייהם הנוכחיים ואינו מאפשר להם לחיות אותם כפי שרצו.
ומנגד, יש לנו את צוואת המתים שלעולם לא נשכח ולא נסלח.
ומכאן הקונפליקט.
פעם אחת בלבד הייתי בגרמניה ולא לצרכי טיול או נופש.
חסר מה לראות בעולם בלעדי גרמניה ??.
אנקדוטה,
מנהל מלון איטלקי בטורינו סח לי ממש כך :
" בהשוואה לגרמנים, נוטים לזלזל באיטלקי הממוצע....אבל אנחנו אלו שהביאו לעולם את דה-וינצ'י, מיכאנג'לו, ורדי וכדו', בעוד שמהגרמנים זוכרים רק את מרצדס והיטלר...".
די מקפיא, לא ? .
יפעת
את נותנת לי רעיונות, זה מסוכן... כבר הסתפרתי כאן והכל עבר חלק, עכשיו אני מצפה
לחוויה פוסט-טראומטית.. בכל אופן, בעניין ההלשנות אפשר לספק תגובה ציונית הולמת לא?
להלשין בחזרה! נגיד על שכנים שלא ממיינים את הפסולת.אני לא יודע עד כמה זה מעוגן
כאן בחוקים. אתחיל לשים לב גם לעבירות תנועה למרות שרוב דיירי הבניין שלי מתניידים
רק באופניים.
נלשין בחזרה, ולא היתה עוד גרמניה אותה גרמניה.
עומר
טוב, אז ככה -
1. הגרמנים ידועים באהבתם לסבונים בריאותיים מסוגים שונים (לא ריחניים כמו בארץ). ניתן למצוא בכל חנויות הטבע. לי אישית היה קשה להשתחרר מהמחשבה ממה זה עשוי את מיששתי כמה.. (ובסוף לא רכשתי).
2. אותו כנ"ל להסתפר פה פעם ראשונה ולראות את מחלפות שיערך נאספות ע"י אסיסטנט (ולתהות..).
3. מדיניות ההלשנה - אזרחי פרנקפורט מאוד ממושמעים ונאמנים לחוק. כך אם הם יראו שכן שעובר עליו הם ידווחו עליו במיידי (ככה קיבלתי שני דוחות על עבירות תנועה מישהו התקשר לומר שעשיתי כך וכך (ולא חלילה לומר לגשת אליי ולומר לי שאסור לעצור כאן..)) - זה נותן פרספקטיבה על הזמן שבו התקשרו לשלטונות להלשין מי מחזיק ביהודונים.
אני בטוחה שיש עוד הרבה. בתקופה הראשונה לשהותי כאן הכל היה סוריאליסטי בעיני ועם דאבל מינינג. דברים יומיומיים כשהם קורים כאן נתפסים באור אחר. אולי קצת הדחקתי כבר.. אם איזכר - אשוב.
חזק מאוד!...
אבל בכלל, מינכן, למשמע עצם שם העיר, ישר מעבירה צמרמורת לא? מצאתי שזו העיר שמעוררת סלידה
יותר מכל עיר אחרת בגרמניה, ויותר מגרמניה כולה. בגלל שהיא מזוהה כנפשעת פעמיים - כחלק מגרמניה,
כמו הערים האחרות, אבל גם כסמל לטרור בעקבות רצח הי"א באולימפיאדה.
ברמה האינסטינקטיווית ביותר
עומר
משהו לקו הצהוב שלך. לפני שנה הייתי כנס במינכן. לא רק שהמלון שלי היה ברחוב דכאו, המוביל לעיירה ציורית קרובה, אלא שבכניסה לכנס רצו לפנק את הבאים עם תיקים, אז הכינו ערימת תיקים שנראתה ככה.
http://picasaweb.google.com/lh/photo/1jOtCEBYNS-yhqgTc9Jelg
קלישאות? כמה זמן אתה פה?
שום קלישאות.
חיי יום יום.
למה ומדוע? איש איש וסיבותיו עמו.
נירית
לזה בדיוק אני מתכוון. חיים באר כותב בספרו, שבברלין אין לו צורך ביום השואה שבו אחת לשנה מציינות הסירנות את תחילתו וסיומו של הזכרון. כאן, בברלין אתה מתמודד עם הסיפור הזה בכל רגע ובכל פינה, גם כשאתה מבלה, מטייל או אוכל במסעדה.
לגבי השיח המעמיק בנושא השואה והמגורים בגרמניה...אני בטוחה שאין שלכל ישראלי שחי כאן עוברת המחשבה של מה אני עושה כאן בעצם לפחות פעם ביום.
לי זה קורה במיוחד בתקופה הזאת של השנה שעומדים על הרציף של הSBAHN ,קר נורא והכרוז מודיע הודעה ברמקול בגרמנית.
אבל אולי גם זאת חלק מהמשיכה של ישראלים לחיות כאן, לנסות להבין את הלא נודע, שילוב של ניסיון ללמוד יותר ( שלא לומר להבין) מה קרה פה בעצם לפני 70 שנה, איך זה קרה והאם נותרו עדיין מאפיינים בתרבות הגרמנית וב"אופי" הגרמני שיכולים להסביר זאת.
אני חושבת שלחיות בגרמניה עבור ישראלי זה לא סתם לחיות בחו"ל זה לחיות בגרמניה ולהחליט להתמודד עם שאלות לגבי העבר האישי שלך (כיהודי?) ובמקביל גם להתמודד עם ההווה שלך (כישראלי?).
למרות הפוסט האחרון, שנאמן להבטחה של הבלוג ל"קצת שואה", אני מוכרח להודות שאני דוקא מעדיף לבחון את ה"קלישאות", שכשהן חוויות אישיות עם אנשים פרטיים ובמקומות פרטיים וככה מובאות הן כבר אינן קלישאות. ממילא אני כאן לחודשיים ולכן בשלב זה לא מתמודד עם החלטה להשתקע פה. ואולם - מעניין לראות את הדיון הזה בינכם מתפתח. האם הסוגיות האלה מדוסקסות בפורומים של ישראלים כאן? הרי היום יש פורומים שעוסקים ימים ולילות במספר העמודים שיש לקרוא לילד בן 18 חודשים בלילה... אני תוהה אם הדילמה הזאת היא משהו שבין השוהים כאן לבין עצמם, ובלילה במיטה מול הספר, או מעבר לכך. בעידן שבו גם הקהילה גדלה כאן, והיא גדלה, על אחת כמה וכמה שאלות אלה ראויות לשיח מעמיק.
לאסיו
שלשת הספרים שונים מהותית זה מזה ויכול להיות שגם שני האחרים יבאסו אותך אבל הם מומלצים ביותר לקריאה לכל מי שבא לכאן לא רק כתייר אלא בראש ובראשונה כישראלי ויהודי. הקריאה בהם מעמידה את הקורא בפני פרספקטיבות שונות של ההתמודדות שלנו עם גרמניה של אז ושל היום ועם ברלין במיוחד. מי שקורא את הספרים הללו ומתמודד עמם מבחינה אינטלקטואלית לא יכול שלא להסתקרן , לרצות לבוא לכאן לחוות ולהבין את הדברים מקרוב. ומי שכבר נמצא כאן, הקריאה בספרים הללו רק מעמיקה את חווית השהיה כאן.
הפעם היחידה שעצרתי בברלין היתה במסגרת חניית ביניים בטיסה לארצות הברית.
מיד לאחר הירידה מהמטוס הוצאתי מהתור לחקירה אצל אחת משוטרות הקרקע מסתבר שלא חתמתי כראוי על הדרכון שלי שהונפק זמן קצר לפני הטיסה.
חווית החקירה לא היתה נעימה במיוחד, ואחריה הועברתי לתור אחר של "בעיתיים".
כמובן שפרשתי בפחד הצידה ושירבטתי חתימה במקום המיועד בדרכון.
אחרי שהמטוס המריא לקחתי נשימת רווחה.
לא נראה לי שאחזור לשם.
קראתי את הברלינאי האחרון. אחד הספרים המצוינים בכל מה שקשור ליחסים הטעונים שלנו עם גרמניה.
היי, קראתי את ה"ברלינאי האחרון" של קניוק והוא ביאס אותי לגמרי, לקח לי שבוע להתאפס על עצמי ולהמשיך בלימודי הגרמנית ובספר הקריאה בגרמנית שקראתי.
האם 2 הספרים הנוספים שהזכרת הם באותו סגנון?
כיצד בדיוק הגישה הפסימית-מלנכולית-מתעמתת של "הברלינאי האחרון" מסנגרת על שהותך בגרמניה מול ה"מטיחים בך" ? (אני שואל מסקרנות גמורה, עד היום לא מצאתי תירוץ מניח את הדעת להעדפתי לגור בגרמניה על פני כל מדינה מרכז אירופת מתקדמת אחרת זולת אהבתי לתרבות הגרמנית)
מה שמדהים בתגובות, כאן ובהתיחסויות אחרות לעיר הזו, שאין כמעט אחת שהיא לא אמוציונלית. דווקא זה מוכיח שהמגיב בוחן את הנוכחות שלו כאן בצורה אינטליגנטית ונוקבת : לא רק "עיר יפה" "מסעדות מדהימות" "חיי תרבות עשירים" וקלישאות מעין אלו.
כדי להעשיר את הפרספקטיבה אני ממליץ לקרוא כמה ספרים כמו "הברלינאי האחרון" של יורם קניוק, "לפני המקום" של חיים באר, "רקויאם גרמני" של עמוס אילון ואחרים. את כל המטיחים בי על שהותי כאן אני מפנה לספרים הנ"ל. בד"כ הם מעדיפים להתעלם מההמלצה...
ההלם הכי גדול שלי היה כשלפני שנים הסתובבנו מספר זרים ברחובות העיר בליל הקרנבל. (חבל שלא תהיה שם כשזה יקרה בעוד מספר חודשים). כשישבנו בפאב האירי, שני ההודים הלכו עם הרוסיות למועדון, לרקוד קצת. אחרי מספר דקות ההודים חזרו אלינו וכששאלתי, ענו שלא נתנו להם להיכנס. שאלתי: אבל למה? הם משכו בכתפיהם ואמרו שלהם פשוט סימנו עם היד "לא". אחר כך הבנתי שזה קורה גם פה לכהים, והרי לך גזענות של ניצולים. אבל זה לא חדש.
מה שכן, אי אפשר להסתכל על הזקנים מבלי לתהות, ולרצות לנופף להם מול הפרצוף באיזה מגן דוד ערסי שבארץ לא היית נוגע בו.
פעם הסתובבתי שם ביער עם התינוק, ואדם זקן שצעד נמרצות ובזקיפות קומה מרשימה עם כלב זאב תוקפני, עצר לידי ושאל מאיפה אנחנו. אמרתי "מישראל" והוא חייך לעצמו וחזר ברכות "אכזו, מישראל". ונתן לתינוק סוכריה.
אני לא מצליחה לשכוח אותו מאז. ההליכה הזאת בין העצים, הכוח שהיה לו עליי, הזרה.
אני גם לא מצליחה לשכוח את אמה של השכנה שלי, שהסתכלה על התינוק וניסתה להחמיא: "רואים שהוא יהודי, עם העיניים החומות".
אח, עומר'קה. ארץ יפה, שופעת ומקוללת. ללא ספק.