סיימתי לעבוד באחד ליולי. הטיסה בתשעה עשר ליולי.

 המון ימים להעביר בסידורים, בעצם מעט מדי ימים.

את הסידורים ממש גמרתי - התנתקתי מהלווין, גם מהאינטרנט, ארזתי הכל, עברתי לגור אצל החברה שלי עד לטיסה, העמסתי את הבית של ההורים שלי בכל מיני דברים שאולי פעם מישהו ישתמש בהם.

ניסיתי לערוך רשימה של "מה אני רוצה לעשות לפני שאני טס" - יצאה ריקה. ההסבר פשוט, מזה כמה שנים אני עושה הכל. כלומר, כל מה שמתחשק לי לעשות. כל זה בזכות מאמר מאת גלעד רבינוביץ' שקראתי לפני כמה שנים בשם "הדרך אל החופש". בזכותו אני דואג להגדיר לי שעות ורגעים בהם אני מסמן וי על הפריטים ברשימת "מה אני רוצה לעשות ועוד לא עשיתי".

 ללא רשימה כזו הפכו כל הרגעים, גם אם לא במודע, לרגעי סיום (לפחות סיום של השלב הזה):

• פעם אחרונה בסופר הפכה להיות חווית קניות של כל מיני דברים שלא קניתי המון זמן כמו "במבה" "ביסלי" ו"טעמי".
• מכתב שכתבתי לערן, חבר מאטלנטה, ובו הוא הזכיר לי שאין שם שווארמה הפך ל-CRAVING לשווארמה
• כל הליכה לים הפכה להיות אירוע דתי. כי באטלנטה אין ים (או אולי כי בשבתות החוף הכי שווה הוא החוף הנפרד, של הדתיים)
• 
• מסעדה בכרם התימנים
• לפגוש חברים בשעות העבודה (שלהם)
• סתם עמידה באמצע הרחוב והתבוננות במגדלים המזדקרים בתל אביב.
• ואני אפילו מקשיב לפעמים לגלגלצ

תקופה די כיפית.