היו לי בעבר (הלא רחוק בכלל) הבלחות של מציאותיוּת, בהן נחרדתי בדיוק מאפשרות התרחשותו העתידית של רגע חירום שכזה – מעט החברים האיכותיים שיש לי ואשר בחרתי בקפידה, מפנים לי את גבם ונוהגים כלפיי באדישות כאילו הייתי שיר של הקרפנטרז.  

אני אתחיל מעמרי. בזמן האחרון דווקא קיבלתי אנרגיות טובות מכיוונו של המדובר. הוא אפילו שזר את ראשי התיבות של שמי (ל"מ) באחת מהכותרות שלו. זה מוכרח להיות סימן חשבתי. התבדיתי. ביום שבת, למי שלא הגיע אליי דרכו ובשל כך לא יודע, עמרי חגג יומולדת של זקנים (28). כאקט של גדלות-נפש איחלתי לו מזל"ט בדף התגובות של אחד הפוסטים הפחות לא מצחיקים שלו, אפילו שממש לא מגיע לו, וקיוויתי שבעקבות כך הוא יזמין אותי לארוחה משפחתית אצל הוריו או משהו בסגנון (מזמוז אגבי בכיכר ציה). עמרי לא הגיב והשיב פניי ריקם. לא אמרתי נואש ופניתי אליו דרך הצ'אט הדינוזאורי של האתר, ומה האחרון עשה? ניתק לי בפנים את הצ'אט! תאמינו לדבר הזה? חוצפה שלא נראתה כדוגמתה. הסדרתי נשימותיי הקצובות וברגע נדיר של צלילות דעת (או שכנוע עצמי, יען כי תירוץ עלוב) תהיתי שמא מדובר בכשל טכני של האתר, שמספק כידוע (אנחה), לא מעט מאלה. אז מה עשיתי? מחלתי על כבודי הבלתי-קיים ופניתי אליו דרך צ'אט הרפאים גם ביום למחרת, ומה לדעתכם אירע? הוא שוב פעם ניתק לי את הצ'אט בפנים!

פאק יו, עמרי מ"ם. פאק יו - כך סיננתי הלוך וסנן. כדי להירגע מהעצבים הרמים שהצטברו בגופי המלא במקומות הנכונים (עם תאורה עמומה) פניתי לאסי אדום לרפואה. אסי, למי שלא יודעת, הצטייר בעיניי כבחור מאד מתוק, רגיש ואמיתי (הומו) ואפילו הזכיר לי אותי מדי פעם – למשל, כשגיליתי ששנינו מגלחים שיערות ברגליים בצורה אשר ייחודית אך ורק לנו – עם כיוון הצמיחה. טוב, אני מבלפת עכשיו, אבל זה מגיע אך ורק ממקום של כעס ותחושת בגידה, מה שמותר לפנים משורת הדין במצבים שכאלה. אז למי שקראה את השורות האחרונות והאמינה כמתבקש – שיקרתי. אנחנו עושים שעווה.

טוב, הלאה.  

אז פניתי לאסי, אבל זה היה עסוק עם מישהי אחרת והם בדיוק הלכו יחד לאכול סנדביץ' עוף בשדרה. אותי אסי לא הזמין לאכול סנדביץ' עוף בשדרה וכשאמרתי לו "אסי, אני רעבה, אני רוצה לאכול סנדביץ' עוף בשדרה" אז הוא ענה, ואני מצטטת: "לא". כמובן שהתנגדותו רק חירמנה, דירבנה ועוררה אותי יותר, הו אז המשכתי במאמציי הקלושים וייללתי "נו, אסי...", אך אבוי! אסי מצדו חתם את השיחה כשפסק: "קודם נעשה סקס במקומות ציבוריים ואז ארוחה. אל תשני פה סדרי עולם". נעלבתי והרגשתי מיואשת וחסרת תכלית, מה שהוביל אותי לנסות להיזכר בדברים שאמא שלי אמרה לי על איך יש לנהוג בכאלה מצבים. נזכרתי שהיא אמרה על זה משהו מאד חכם כזה רק לא זכרתי מה בדיוק זה היה. בכל מקרה, הנסיונות (אשר עלו בתוהו) להיזכר בדברים מן העבר, להוסיף העצבים והכאב העמוק בבפנים של הלב, עייפו אותי מאד והגוויעו אותי ברעב. החלטתי לרדת למטה כדי לקנות שוקובו שיעלה את מינון האנדורפינים במוחי. באמ:פמ לא היה להם שוקובו אז הלכתי לפיצוציה קרובה, שם קניתי שוקובו במחיר מופקע של עשרה שקלים, ממוכר עבה שאיבחן וסיכם: "חבל על העצבים, חומד. חבל". בביס הראשון שלקחתי מהשוקובו התחוור לי שאלמלא כל העצבים הגבוהים שהביאו לי עמרי ואסי הייתי חוסכת עשרה שקלים ופיגוע קלורי – ידיעה שעיצבנה אותי עוד יותר והביאה בסופו של דבר לידי כך שקניתי שוקובו נוסף (שימו לב, השוקובו כאמצעי אמנותי - מוטיב חוזר) שהוליד את כתיבת הפוסט הזה. בהזדמנות זו אציין כי הרבה פעמים קורה שאני עדה לאיזושהי התרחשות מוזרה/מפתיעה/ביזארית ואני אומרת לעצמי "אני אכתוב על זה פוסט. כן". אפילו במקלחת או בשירותים קרה שעלה לי איזה רעיון נשגב או אינסייט עמוק וכאלה, אבל אז שכחתי מה היה לי להגיד או שגרוע מכך זכרתי רק חלק מזה. למשל, "עובדים זרים במוניות שירות ביום שבת". לכי עכשיו תיזכרי למה התכוונת כשכתבת לעצמך על פתק מצ'וקמק עובדים זרים במוניות שירות ביום שבת. ככה יוצא שוב פעם שאני כותבת על יום פאתטי בחיי שמעניין רק אותי כנראה.  

נכון לעכשיו המשך כהונתם של עמרי ואסי ברשומת החברים שלי בתור חברים של כבוד (החברים היחידים. להם שמרתי אמונים והקפדתי לא לעשות על פניהם חברים נוספים) מוטל בספק עד שאמצא מחליפים ראויים או עד שהנזכרים דלעיל יפצו אותי על הזמן האבוד. בינתיים, כל מי שרואה עצמו מועמד לגיטימי מוזמן לציין זאת בדף התגובות (או בהודעה אישית) ולפרט למה דווקא הוא (או היא, אני ליברלית) ומה יביא עמו לתפקיד החדש שיש בו פרסטיז'ה בלתי מבוטלת.