קליק.

נערה  נשענת על מעקה הגשר באויר הפריסאי הקר-
שערה מסתחרר סביב פניה כסיבי סוכר שקפאו במערבולת,
צעיף צמר צבעוני עוטף את כתפיה , וחיוכה מהביל כספל קקאו חם .

אין לי הרבה תמונות מהטיול ההוא .
בעידן הטרום דיגיטלי בן אדם לא יכול היה לדעת  אילו רגעים יוקפאו בזכרונו.

דמותה הפכה לחלק מחיי-כמו הפרש בסנטרל פארק,
כמו הילדים שמוחאים כפיים בתחנת הרכבת של דלהי,
כמו האמא של הילד שחגג יומולדת יחד עם הילד שלי
וחצי ראש שלה מבצבץ מאחורי העוגה.

קליק.

כשאני מתבוננת חזק אני רואה אותה בבהירות- נשענת על מעקה האבן,
הקור דוקר את קצה האף, והאנרגיה מאיימת לפוצץ  את  הורידים .
ביקשתי מתייר יפני שיצלם אותי.
הייתי לבד עם עצמי ובשרי- בשלמותי ובמלוא תפארת חלומותי.

******************************

דאבל  קליק

אין שום דמיון  בין מחיקת צילום בלחיצה על כפתור ה- delete לבין קריעת צלולואיד  שמותירה אותך עם קרעים של חצי חיוך  ביד אחת, חצי חיוך ביד השניה, ואפשרות לאחותו בסלוטייפ שקוף.
את סל המיחזור  הדיגיטלי שורדים  רק הרגעים המושלמים באמת.