אוגוסט 2007. זה החודש שבו הפסקתי לאכול. החודש שבו הפסקתי להתעלם מגופי והתחלתי להתעניין בו. זה החודש שבו נכנסתי לאופוריה

בכל פעם שחשתי רעב.

יותר מ-160 ק"ג. יותר מזה אני לא יודעת משום שאין בסניף רגיל של קופת חולים מאזניים ששוקלים יותר מזה. הביאו לי משקולות נוספות

כדי לנסות לכמת את אסוני ולכן יש לי הערכה כללית בלבד.

ברור שלא רציתי לדעת יותר. בעיקר לא רציתי לדעת עד כמה קירבתי עצמי אל מותי.

 בשבוע שעבר נשקלתי סוף סוף, אחרי סרבנות ממושכת ועיקשת. כעת אני יודעת שמאז אוגוסט 2007 רזיתי כ-35 ק"ג.

מעט קילוגרמים יחסית לדרך הארוכה שלפניי, אבל אפילו לוזרית כמוני מודה שזו פתיחה מרשימה ומשמעותית. הרי זו השנה שבה החלטתי

לחיות. זו השנה שבה יכולתם, כמו בסרט, לראות אותי מטפסת החוצה  אט אט על קירות קברי, פשוטו כמשמעו.

לא תשמעו ממני מלת הגנה אחת על שומן, מעבר לכך שהוא עובדה שמיותר להתווכח אתה. הדבר החיובי היחיד שיש לי לומר עליו שהוא

עשה את עבודתו נאמנה כשהגן עליי מסכנות אמיתיות ומדומות. אני מוותרת כעת על שומר הראש הזה, שהתאים לי עד כה.

עם זאת, לא תשמעו ממני מלה אחת טובה על רזון לשמו. רזון מקודש שסוגדים לו. רזון ערכי שמיועד לניגוח האנשים שלא השכילו לסגל

לעצמם את המשמעת הציוויליזציונית העכשווית.

אני יודעת לשחק רק את המשחק שלי והוא מאד לא פוליטיקלי קורקט.

מכאן נובע שלא אגן על שמנים שרוצים להישאר שמנים ועל רזים שסולדים מהם בשם הבריאות והאסתטיקה ושאר שגיאות נפוצות.

זה יותר מדי מובן מאליו. אני מטילה ספק גם באלה וגם באלה.

הסיבה פשוטה: לטעמי, שום דבר אינו באמת כמו שהוא נראה לעין ורב הנסתר על הגלוי.

כבר שנה ומשהו אני משוטטת בדרכים.

אבל אני לא לבד.

אני רואה אתכם סביבי, שומעת אתכם כל הזמן. קטני אמונה אבל מלאי תקווה.

את העידוד שלכם אני נושאת עמי. את השיפוטיות שלכם אני משאירה בצדי הדרכים.

רק באחרונה הבנתי כמה אני קפואה מאימה ודוממת, כדי שלא למשוך  אש וגופרית. הרי גם כך נוכחות כמו שלי אינה דבר של מה בכך.

שנה ומשהו, ואני מספיק חזקה היום כדי להתייחס גם אליכם ודרככם אל עצמי.

אני הסרט שלכם לשנה הקרובה. עוד קילו ועוד קילו. אני סינדרלה ואת האגדה אני כותבת בעצמי.