כמדי שנה, החודש יתקיים סמוך לצומת מורשה איחוד משפחתי . אחת עשרה שנה חלפו מאז שאבא שלי עזב, שש עשרה מאז שאימא שלי עזבה, אל "ארץ לא נודעת, שכל באיה לא ישובון", כפי שמכנה זאת המלט של שייקספיר במונולוג המפורסם. אבא שלי בטח מבסוט עד הגג לשמוע שאני מתייחסת אליו ואל המחזאי המוערך באותו פוסט.

שוב אני אלך לבד בדצמבר האפור לבקר את שניהם כדי לגמור עם הכל בפעם אחת, במקום בדצמבר ואחר כך בינואר לפי התאריכים המדויקים. אם הם כבר הלכו כל אחד בחודש אחר, אז למה בחודשים עוקבים? לא היתה להם אפשרות לרווח אחד בין השני, כדי שאני אוכל לקחת קצת אויר?

חוסר הידיעה לגבי כל מה שקשור לפרק ב' שלהם משגע אותי כל השנים האלה. יש לא מעט אנשים שפשוט משלימים עם העובדה שמתיהם הלכו, וזהו. בחוגים השונים של הדת היהודית קיימות אמונות בגלגולים, בחיים שאחרי, ויש בזה משהו מאד מנחם. אני רוצה להאמין שהם ממשיכים להתקיים באופן אחר, אבל שום דבר לא מחזק את האמונה הזאת, מלבד אי-אילו רמזים שמתגלים אלי במהלך השנים. כל מיני דרישות שלום מסתוריות מהם, שמופיעות out of nowhere . כמו למשל המקרה של הפרגים.

היו שנים בהן אבא שלי התעקש לזרוע יחד עם הבת הקטנה שלו זרעי פרגים בגינה הזעירה של הבניין בו גרנו בבת-ים, חרף פיסות הצמר גפן שהיו צבועות בשאריות לק אדום והושלכו מפעם לפעם היישר לתוך הגינה מהקומות שמעלינו. את הזרעים, אגב, לקחנו ממקום ליד הים בו טרקטורים מפלצתיים התכוננו להרוס את שדה הפרג הטבעי ולהקים במקומו בנין מגורים.

כמה מפתיע היה לגלות לפני שנים אחדות, בעיצומו של משבר גדול בחיים שלי, פרגים מבצבצים בעציץ שעמד על אדן החלון בדירה ששכרתי, משהו כמו שנה אחרי שזרעתי אותם. הגילוי של אותם עלי כותרת אדומים וכל כך מוכרים הביא איתו התפרצות של כאב גדול כרוך בתחושה שנעשה כאן ניסיון לחזק אותי, להזכיר לי מי אני ומאיפה באתי, וגם - לבשר לי שמשהו מהם עדיין נוכח ומלווה אותי בהמשך החיים שלי.

הביקור בבית העלמין גורם לי לחוסר נעימות. בחיי השגרה שלי אני מתרכזת במלאכת הקיום, נאבקת להניח את החורים שבלב בצד ולהמציא את עצמי כל יום מחדש: מטרות, חלומות, התנהלות, מעשים. אבל כשמגיעים למקום השקט הזה, אין לאן לברוח מהעובדות היבשות - כל בני האדם סופם למות, ואין דרך לבטל את התכנית הזאת של אלוהים, שהיא תכנית הריאליטי העתיקה ביותר בעולם, עם התערבות בוטה ומקוממת של ההפקה. בגלל המועקה שהמקום משרה עלי אני מכריחה את עצמי בשנתיים האחרונות בסיום הביקורים שם להעניק לי פיצוי בגין עוגמת הנפש בצורת ארוחה טובה שתחמם לי את הנשמה ובהמשך גם עיסוי ממריץ אנרגיות.

ובבוקר שאחרי, השמש תעלה ותזרח כהרגלה, כדור הארץ ימשיך להסתובב, אני אתהלך כאחד האדם ובטח אשאל את עצמי מה מתחשק לי לבשל בשישי הקרוב, או אנזוף בעצמי על כך שכבר די הרבה זמן לא הלכתי לראות סרט בקולנוע לב בשישי בצהריים, ואגיע למסקנה שצריך לעשות משהו בקשר לזה.

אומרים שאלוהים נותן כאפות נפשיות רק למי שיכול לעמוד בהן. אני חושבת שאני אקח את זה כמחמאה.