אליעזר, הגורו שלנו, קבע מועדים לשתי הריצות הארוכות במיוחד: 29/11 ו-20/12.

כל ריצה ארוכה כזו=40 ק"מ. הגורו דוגל בגישה, לפיה מי שרץ מרתון אמור לרוץ מרתון לפני המרתון על מנת להכיר את המרחק ולהתרגל אליו. שמעתי כבר דעות חולקות אבל החלטתי לזרום איתו.

מה עושים לפני ריצה כזו בפעם הראשונה בחיים? לא הרבה. לכן השבוע הופחתו האימונים מחמישה לשלושה ורצתי מעט קילומטרים יחסית, ולעומת זאת נעשה מאמץ משמעותי לצבור שעות שינה.

מי ששילם את המחיר היה, כרגיל, בן הזוג, שאיתרע מזלו ויום הולדתו חל ב-28/11- יום לפני הריצה הארוכה, משמע- חגיגות יום ההולדת הוזזו למועד אחר...

לפני שש בבוקר כבר חניתי בחוף דדו והתחלתי בחימום קצר, מתיחות וביקור חובה בשירותים.

כיוונתי מראש את נגן הmp3 כך שהמוסיקה תתאים לריצה (בהתחלה דארק טראנס רוצח ובהמשך פולאון עוצמתי וסוחף). בתוך כמה דקות הגיעו המאמן, שני רצים מהקבוצה ועוד מספר רצים שהחליטו לחבור אלינו.

אליעזר אסף את בקבוקי המים והמשקאות האיזוטוניים שהכינונו מראש על מנת להגיש לנו את המשקאות בנקודות שתיה בדרך, כשהוא מלווה אותנו ברכבו.

עדי, איילה צעירה וקלת רגליים, פתחה מהר, ולמרות שרטנתי על מהירות מופרזת לטעמי, נצמדתי אליה, בשלב מסויים התרגלתי לקצב ולא נתתי לה לברוח, לפחות לאורך 38 ק"מ.

שריר הירך האחורי שהציק לי בשבועיים האחרונים, התעורר לתחיה כבר בקילומטר העשירי, ואפילו הברך שלחה לי דרישת שלום קצרה בדרך, אבל התחושה היתה טובה, המוסיקה באוזניות היתה מושלמת, דמיינתי את עצמי רוקדת במסיבה ועפה, שכנעתי את עצמי לפרקי זמן קצרים שהרגליים שלי הן בעצם כנפיים וחייכתי כל הדרך!

בדרך חזרה נאבקנו גם ברוח חסרת רחמים, אבל בדיעבד התברר שרצנו מהר יותר דוקא את המחצית השניה!

בקילומטר ה-38 כבר הרגשתי כבדות ברגליים ועדי פתחה פער של 100 מ', שגדל בקילומטר האחרון, כך שסיימה כדקה לפניי. לאורך כל הדרך לא חדלתי מלהודות לה על שתפקדה כ"ארנבת" ושמשכה אותי אחריה בקצב שלא הייתי עומדת בו לו רצתי לבד.

אליעזר חילק לנו כוסות שתיה מדי 5 ק"מ, תיעד במצלמה את המסע והיה מרוצה לא פחות ממני כשסיימתי 40 ק"מ בזמן של 3:28 שעות.

קינחנו בטבילת הרגליים בים במשך כמה דקות ובארוחה קלה על הטיילת עם הרצים והאמיצים והתקשינו לסיים ולנסוע הביתה.

עכשיו זה ריאלי: אם רק אתפוס יום טוב וארנבת טובה- המרתון הראשון יעבור בשלום ואפילו בתוצאה משמחת...