כשלמדתי לדבר, המילה הראשונה שאמרתי זה "נעליים". ההורים שלי השתגעו. אמא צעקה על אבא שייקרא לרב משולם, הרב של השכונה, שהחזיק את הראש שלו חזק חזק שלא יתפוצץ ואז צרח באוזן של אבא שהוא משוכנע שהטילו עליי כישוף, ושמזל שקראו לו בזמן. הוא ציווה על ההורים שלי לסתום את הפה שלי במגבת עם רקמה קדושה עם הכיתוב "רבי שמעון בר-יוחאי", למשך שבוע, עד שהכישוף יחלוף.

אחרי שבוע של בכי עם המגבת בפה, אבא, אמא והרב הרשע לקחו אותי לחדר קטן מלא בספרי תורה והוציאו את המגבת שהפכה לעיסה ממש גועל נפש. ישר קיללתי את האמ'אמא שלהם ובמיוחד את של הרב השטני הזה. מי הוא חושב שהוא לתקוע מגבות קדושות בפה של ילד קטן. השתעלתי הרבה.

אמא בכתה, והרב החזיק את אבא, שהתחיל להשתולל בגללי ניבולי הפה שלי, והפציר בו לחוס על חיי. ואני, זחלתי להתחבא מאחורי ספר התורה, וצעקתי "מה כבר ביקשתי? כואבות לי הרגליים! אני רוצה נעליים." הם השתתקו. "לא ביקשתי 'נייק אייר'. קנו לי נעליים של 'גלי' עם הצפרדע המכוערת מצידי."

אחרי שבוע של ישיבה על ביצים קדושות כשרות למהדרין במרתף של הרב, ידעתי מה אני צריך לעשות כדי לצאת מהברוך. כשאמא, אבא והרב ירדו למרתף בכדי לתת לי גרבר ושתייה, סימנתי להם שאני רוצה לדבר, ואמרתי "אמא".