כאשר חולפים ימינו והם כה יפים וצעירים, המסילה פתאום פוסקת ואין יותר המשך, הרצף נעצר והחיים מושיטים ידים ולפניהם מוטלות הגופות.. קשה, קשה שלא לחבק את כל המשפחה האבלה אשר פרצה לחיינו ולתודעת קייומנו. האצילות, המבטים בין הסב לנכדו, תפילת הרבנית והדלקת הנירות נשאו עמם צמרמורת. איך בא הרשע והרוע והצליב בין יתמות לחום - בלתי נתפש ומרגש כאחד. מעולם לא הייתי בהודו. הודו מסמלת בשבילי את המושג "לאט", את הזרימה ואת היופי בשלווה ובנפש. הזוג הצעיר בבית חב"ד היה ענק בפשטותו ובחיבוק הגדול שהעבירו לכל ישראלי שהחל מסעו או היה בהודו, או קפץ לביקור.. חיוך וקבלה שכל המסתכל ואני ביניהם אהב והתרגש. רכבת חייהם התנגשה בקיר קר ואכזר שכל מטרתו להרוג, לחסל להרוס ולזרוע כאב ומוות.. אך החיים כמשל- חיי האדם נצח הם. בנם נשאר להמשך הדורות. לתום ולטוהר המרצחים לא יכלו. דממה ושלווה עטפו את הכל לאחר תום היריות בקרב הסופי. והמתים לא יספו. ליבי עם אנשים מופלאים אלו שמסמלים לנו אור ותקווה בכל אשר האמינו ועודם מאמינים. |