הגבר בשולחן הריק - סיפור רומנטי בהשראת צילום של מיכאל בלק

לצפייה במסך מלא

הגבר בשולחן הריק - סיפור רומנטי בהשראת צילום של מיכאל בלק

‎51

יחסים

112 תגובות יום שבת, 29/11/08, 23:26

חואן ריכז את מבטו בזגוגית מולו, אך כל מה שיכול היה לראות זה את דמותו שלו עצמו. גבר ישיש במצב טוב, שפניו השזופות חרושות קמטים, וסומבררו לבן לראשו. הוא חיכה. סבלנות היא מצרך שנולדים אתו במכסיקו, וילידי מאזאטלן נהנים ממנת סבלנות גדולה במיוחד. חואן אימץ את עיניו וניסה לחדור דרך הזגוגית החוצה אל הרחוב שאיש לא היה בו. סיאסטה במכסיקו היא ערך מקודש. הוא חיכה.

כיסא המתכת הכהה היה קשה לגופו, אך הוא לא מש ממקומו. השולחן לפניו היה ריק. בקבוקי הטקילה כבר פונו מזמן. חואן ישב מול השולחן הריק וחיכה. מפת השעוונית קרצה לו בשובבות בצבעי אדום וכתום עליזים, תואמים לקיר הכתום מולו, אבל כתפיו השחוחות של חואן לא גילו כל שמחה. הוא חיכה. שעתיים וחצי עברו. היא לא באה.

חואן תלה מבטו בהשתקפות הסומבררו שלו בזגוגית. כמה סמלי ,שכל מה שהוא מסוגל לראות זה את דמותו שלו. לבד. הוא התרכז ביתר עוצמה בזגוגית. אולי אם לא יסיר את מבטו ממנה, יראה לפתע עוד דמות מתקרבת, שתשב לצדו, ואז לא יהיה עוד לבד. הוא התבונן ללא נוע. זה לא עזר.

הוא נזכר בפעם הראשונה שראה אותה ביריד של יום שבת. היא עמדה מאחורי הדוכן, וחיוך קטן בזוויות פיה. אישה גדולה עם נשמה גדולה. אחרת אי אפשר להסביר מדוע הסכימה לתת לו את כובע הסומבררו הלבן ללא תשלום. כובע כזה עולה כמו חצי שכר חודשי שלו כשומר במחסן של פדרו. הוא רק רצה למדוד אותו, אבל היא לא הסכימה שיוריד את הכובע מראשו. "סניור, אתה נולדת לכובע הזה", אמרה בהערכה, כשעיניה השחורות מודדות את גופו הכחוש, הגבוה.

חואן סירב לקחת כובע כל כך יקר. האלמנה התעקשה. היא דיברה בלהט, וחזה השופע נע לקצב טיעוניה, מאיים לפרוץ את שמלתה הפרחונית ולגלוש החוצה. חואן הסכים, מהופנט. ועכשיו הוא כאן, כשצרור הפזות הכבד לוחץ על חזהו, בתוך כיס החולצה התכולה, חולצת החג היחידה שלו, שלבש במיוחד לכבודה. שלושה חודשים חסך, והנה הוא פה, עם כל הכסף. "יום שלישי, 3 בנובמבר, בשעה 3," היא אמרה, והציתה בלבו הכבוי תחושות, שחשב שכבר לא ישובו לחייו. זה היום. אבל היא לא באה.

ב-7 בערב קם חואן ממקומו ויצא החוצה. הגיע הזמן למשמרת הלילה שלו במחסן. הוא פסע לאיטו. איש גבוה וכחוש, כובע הסומבררו הלבן מצל על פניו השזופים, עטורי הקמטים, וכתפיו שמוטות בעצב. בחנות הפינתית קנה לו חבילה טורטיות ממולאות בגואקמולה, ואת גיליון היום של "חדשות מאזאטלן". לילה ארוך לפניו. הוא תפס את מקומו על כיסא הקש שליד גדר המחסן הנעול, ופרש את העיתון לפני עיניו. השורה הראשונה הלמה בו כמו אלף תופים: "היום יום שני, 2 בנובמבר, אלפיים ושלוש"...

*כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

*הסיפור נכתב בהשראת הצילום "למי אתה מחכה, סניור?"(מאזאטלן, מכסיקו, נובמבר 2003.) של חבר הקפה, הצלם מיכאל בלק. ניתן להתבונן בצילום, ובצילומים מקוריים מרהיבים אחרים של האמן – בגלריה שלו:

http://cafe.themarker.com/view.php?u=95082

והנה הצעת הצלם לסיום הסיפור, המובאת כאן כלשונה. הוא כתב אותה בלי לדעת מה יהיה הסיום המקורי:

כבר שנים שהוא מחכה לה, כל שנה, ב-27 לנובמבר, אותו מקום, אותה שעה. לאהבת חייו שווה לחכות. מילה שלו היא מילה, כך אמר לה כאשר עלתה על הרכבת באותו יום חם לאחר לילה אחרון יחד ללא שינה מרובה. החיים עברו בלי ששם לב לכך, היה מרוכז בעבודתו, בבניית ביתו-ביתם וחיכה. עכשיו הוא לא עבד יותר, הכול היה מוכן, הבית, הגינה, כסף עד לסוף חייהם... החברים כבר מזמן חדלו מניסיונות השידוכים, לא היה בכך שום טעם. חואן הוא איש של אישה אחת. היום היא תבוא. במכתב שבידו זה היה כתוב שחור על גבי לבן. 27 בנובמבר 15.30 אני מגיעה. שום הסבר נוסף. חיי הושלמו הייתה מחשבתו האחרונה. ראשו נשמט.

דרג את התוכן: