בכל פעם ששמעתי את הלחן היפה, האיטי הזה, חזרו אלי אותם הימים. לא הייתי מאפיין את זה כתקופה המאושרת בחיי, מאחר שחייתי כפי שהייתי, גוש מסוכסך של תשוקות שלא התגשמו. הייתי צעיר הרבה יותר, רעב הרבה יותר, בודד הרבה יותר. אבל הייתי אני עצמי עד היסוד. יכולתי להרגיש כל תו יחיד במוסיקה, כל משפט שקראתי חלחל עמוק לתוכי. עצבי היו חדים כמו תער, עיני נצצו באור חודר. וכל אימת ששמעתי את המוסיקה הזאת נזכרתי בעיני מאז, רושפות אלי מראי.

("דרומית לגבול מערבית לשמש" / הארוקי מוראקאמי)