היכולת ליצור. להעביר אצבעות על גבי המקלדת ולגרום לדבר מרגש לקרות. דבר שיצחיק, יכאיב, ירגש, יכעיס - יהיה בעל השפעה על הקורא. זה החלום שלי. איך עושים את זה?

אני מנסה מדי פעם, חלק מפרסם חלק לא. מרגיש שזה עדיין לא זה, אבל אולי יש כיוון. אולי מוצא את הנישה שלי, אולי עדיין לא. 

לפעמים אחרי כתיבת פוסט מרגיש טוב עם עצמי, שלם, חווה הרגשת הצלחה. בדרך כלל מרגיש שזה חסר. אולי זה חוזר על עצמו, לא מעניין. אולי הצלחתי בכל זאת לגעת במשהו, במישהו.

לפעמים מתעצל להתחיל, ואחר כך מתקשה להפסיק. 

לבסוף עובר שוב, ופעם שניה ושלישית, משנה. מתקן, מנסה לשפר. 

מדי פעם עובר וקורא אצל אחרים. חלק מהדברים מהנים מאד. אני קורא ומתפעל. נראה שאצל חלק מהכותבים זה פשוט זורם,יוצא בטבעיות, חלק, קליל, בעיקר אצל המצחיקים שבהם. לא כמוני: כותב, מוחק, משכתב, מחפש מילה מדויקת יותר, מתארת יותר, מוסיף לפעמים מילות תואר ללא צורך או לא במקום, או לפעמים ממעיט בהם. תמיד מרגיש כאילו נאבק בטקסט, במקלדת, בעצמי. 

אצל המוצלחים שבהם ממשיכים לקרוא את כל הפוסט. אתה קורא ומקנא. מנסה לככב אבל עדיין לא יכול...

מסתכל במספר הצפיות, במספר הכוכבים מרגיש תחושה קלה של כישלון, החמצה. אולי זה בגדר חלום שלא יתגשם. ואולי חלים פה כללים אחרים, לאו דוקא נשפטים לפי איכות הכתיבה אלא לפי גורמים אחרים.

אני מקווה להמשיך לנסות. לחפש כיוונים נוספים. אולי לפרסם פרק ראשון מסיפור שאני כותב, לשמוע ממעט האנשים שנכנסים לפה בקורות בונות והמלצות לשיפורים. בכל מקרה, התהליך עצמו מרתק מוסיף עניין ומאתגר.

המקום הזה, קפה דה מרקר, מלבד תופעות שליליות שיש בו, מהווה גם כר פורה ליצירה, אם בתחום הכתיבה ואם בתחום הויזואלי, הדבר הזה מרתק ומפרה. אני אוהב מה שנוצר פה. 

כל הכבוד לכל הכותבים המוצלחים, כל הכבוד לאלה שמנסים גם אם לא תמיד מצליחים. בהצלחה לכולם, וגם קצת לי אם אפשר...