כולנו זקוקים למערכות יחסים

אנו מבקשים לעצמנו   שייכות 

אנו מעוניינים  בהמשכיות

אנו מרגישים טוב  עם הידיעה שאנחנו  חשובים

כייף  לנו לחשוב  שאנחנו יעילים, נחמדים ואהובים

אם כך מדוע אנשים נשארים לבד ולמה כשזה בא להם

מקלקלים, הם?  באמת, מבלי להתכוון הם עושים זאת  לא אחת.

 הסיבה, כפי הנראה,  טמונה בתגובות האוטומטיות  - אלה  המהוות

 חסם לכל מה שעשוי להזיז שם משהו (חלילה לטלטל רגשית)  

 ולהפר את הבלנס הפנימי

 ומהם אותם מאיימים?

התאהבות (למרות קסמה) מאיימת

פרידה בדרך כלל הורסת

דחייה היא בלתי נתפסת

ובעצם מדובר בכל מה שחודר פנימה ונוגע במהות נשמתינו

ואנו, בני אדם, מצאנו פתרונות, בנינו חומות והכנו עצמנו מראש לכל מה שעלול

להעיב ולהכאיב, אימצנו לנו אמונות (רבות מהן מעכבות)  והתנהגויות (בעיקר מגוננות)

שכן לא נרצה לשחזר, לא נאפשר מקום לפגיעה, אם כך - אם יחסים יש בהם פגיעה 

אזי מוטב בלעדיהם ...

לכן  פעמים רבות, גם במצבים בהם הדברים השתנו והמהות היא אחרת

מצבים בהם נוצר מפגש בינאישי חיובי ומאיר, מפגש בעל  פוטנציאל להמשכיות

ולעומק,  אזי  האינסטינקט   לא שוכח,   הוא ממשיך בשלו,   עושה שמות..

וגורם לאנשים להתנהג באותה דרך - ההיא המוכרת - עפ"י אותם דפוסים שאימצו

ולהזמין את אותה שרשרת - בדיוק את זו שאותה לא ביקשו..

ואז שוב  ייאוש ואז שוב  ויתור ואז הכי הכי קל להצהיר הצהרות -

"אני לא בנויה  לקשר"

"אני? אני  לא יודע מה זה לאהוב"

והרגשות, הם שם, כמותם  גם הצורך באחר, בקרבה ואינטימיות

ואלה, הם באים לביטוי באי שקט וייאוש בדכדוך וריקנות

העיקר לא לפגוש בהם ולא לראותם.

הרגשות - הם חבויים עמוק עמוק דוממים להם פנימה -

 כמו שאמרו לך -

"נא להתנהג בהתאם" (אז אתה מתמלא בחוקים ובכללים ובעכבות)

"אתה בוכה כמו ילדה" (אז אתה מפסיק לבכות..)

"תפסיקי לקפץ כך"  (ומדכאים לך ת'שמחה)

ואמירות אלה הן  דרך מופלאה לסדר לאנשים קושי בהבעת רגשות והחצנתם

אם כך ההתניות האלה הכרוכות ביחסים

והאמירות האלה שמדכאות תגובות טבעיות, ילדיות משהו

יוצרות  הן  כל כך הרבה רישומים  (פנימה בנשמה)

רישומים שיש בהם כל מיני - אכזבה ועלבון  וכאב

וכעסים (לא מעובדים)   ועוד ועוד...

רישומים שהשפעתם ניכרת וגורמים  לאנשים לוותר,

או לא לתת הכול,  או  פשוט,  לשמור על עצמם.  

ולהעדיף להיות  לבד כי כך אף אחד לא יכול לפגוע

ולנגוס ולהציק ולהכאיב..

אם כך,  הפחד הוא לא מ"יחסים"  אלא ממה שקורה שם,

בתוך אותה מערכת והפחד הזה יש לו שלוחות -

הוא גורם להעדיף את המינורי

או לא להעדיף כלל

או להיות קטנוני וקטנטרני

אם כך הפחד הזה מהרגשות שמתעוררים שם  - ביחסים-

ומהמחויבויות  והדיאלוגים  ומכל מה שנכנס  שם פנימה

 גורם לתוצאה אחת - "לא רוצה",  "לא מוצא", "לא מרגיש"

והשאלה:

איך ניתן לרצות ולהרגיש אם בונים חומה

אם ישנה מעין דריכות  לבל תבוא לה עוד פגיעה.

והתוצאה:

 השמירה הזו על המהות הפנימית  לבל תפגע

יש בה מן הגזילה להיות אתה,  עצמך

לחוות את החיים במלוא הדרם ועוצמתם,

שכן הבחירה לעטוף עצמך בקליפות -

יש בה אי אילו איכויות - הן מגינות ושומרות  עליך

לבל תפגע אך רק מחד, שכן מאידך  מונעות ממך להרגיש

ולחוות - לאהוב ולהתאכזב, לבכות ולהתרגש, ליפול ולהתרסק,

והכי חשוב להכיר את עצמך ולחוות את מהותך!