חיים רמון, הפוליטיקאי הכי ותיק פרט לשמעון פרס, נתן היום שיעור ב"חברות". הוא הכריז

(ואני בטוח שלא הסמיק או הניד עפעף בעת הכרזתו זו) שהציע לחברו אולמרט לצאת לחופשה

בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו וגם מתח עליו ביקורת על כך שהוא משתף פעולה עם נתניהו

"שפגע בפנסיות של הציבור".

ראיתי בטלוויזיה, לא לפני זמן רב כל כך, את חיים רמון יושב בסלון ביתו של אולמרט, כורסה לידו,

ושניהם צופים יחד במשחק כדורגל, נינוחים, מחייכים ונהנים. תמונה של חברות. לשניה דימיתי

שחיוכו של חיים רמון היה שמנוני ולא טבעי משהו, אך מייד ייחסתי זאת לרשעות הטבועה בי

ושכחתי מהענין.

היום אחרי ההכרזה של חיים רמון בענין "חברו" אולמרט, נזכרתי בחיוכו דנן של חיים רמון

והבנתי שההתרשמות שלי על חיוכו השמנוני והלא כן של חיימון הייתה נכונה ולא נגרמה על

ידי הרשעות הטבועה בי. פשוט, חיים רמון "עשה עצמו" חבר של אולמרט כשהיה כדאי לו

והיום הרשה לעצמו להראות לאולמרט שאינו חברו כי כבר לא כדאי לו: אולמרט הוא כבר

בר-מינן פוליטי ומה לחיימון ולאנשים שאינם יכולים להטיב עם חיים רמון?

עם חבר כמו חיים רמון מי צריך אוייבים? אבל בכל זאת שמתי לב שבטקסט שצוטט בעיתון

מפיו של חיים רמון, הוא דאג למרוח את הסכין שתקע בגב חברו במשחה כלשהי כדי

להקהות את הכאב. כזה חבר הוא חיימון!