הפוסט הזה הוא מאגף היחסים

מהאגף הסגור למען האמת והוא נכתב במסגרת הבירורים

שאני מבררת עכשיו בנושא היחסים שבינו לבינה.

מאז שפירסמתי את רקוד רומנטי

ואפילו קצת לפני, מתחילים איתי לא מעט,

זה אומר - נפתחתי בחזרה לעולם

ואכן אני משדרת מסר ברור -

מעוניינת בזוגיות אמיתית, רצינית, משמעותית

עם החבר הכי טוב שלי.

עכשיו אני לומדת את השפה,

מה אני רוצה, מה לא,

איך אומרים שאני מעוניינת, אם בכלל,

איך אומרים שלא.

והבעיה הכי גדולה שלי -

איך מנתבים את כל האנרגיות

ואיך ממקדים רק

לדבר האמיתי.

זה הכל או כלום.

מאז ימי הבריאה - תמיד סבבו אותי

יותר גברים מנשים.

הייתי אחת מהחבר'ה גם כשהיה לי חבר.

מבינה גברים, אוהבת גברים,

שולטת בשפה שלהם.

לא רוצה להיות יותר בנישה של

"החברה הכי טובה"

"הידידה"

"אשת הסוד"

של אף אחד מהמין הגברי.

זה לוקח לי אנרגיה

ומבלבל אותי.

אין מצב שאני מוצאת את עצמי שוב

מאוהבת בחבר הכי טוב שלי

ומבינה שאם היה רוצה זוגיות איתי

זה כבר היה קורה מזמן.

זה בור שלי שזיהיתי

ואני הולכת עכשיו ברחוב אחר. 

לא רוצה לשמוע שאני מדהימה, מיוחדת

ומקסימה, אני יודעת שכך,

רוצה מישהו שמחפש קשר אמיתי,

ומוכן לבדוק יחד איתי, דייט אחר דייט,

שיחה אחר שיחה.

מישהו שלא מפחד להפסיד אותי כחברה,

שמוכן להסתכן, להתאמץ.

הוא זה שירוויח את החברה הכי טובה,

את אשת הסוד, את המדהימה. 

החיים איתי זאת חוויה,

מי שזה מפחיד אותו,

מי שלא מוכן להתחייב למקום,

מי שהיד שלו מסרבת עדיין לכתוב

"במערכת יחסים" - הוא לא רלוונטי עבורי,

מעדיפה להשאיר את עצמי פנויה

ללימוד של שפת הזוגיות, להתנסויות.

שם,

אני עדיין צעירה,

שם, אני החדשה, עוד לא התנסתה.

עם הפחד לאבד,

עם הפחד להשאר לבד,

ועם האפשרות להרוויח בענק

את האיש של חיי -

אותו אני מחפשת.