0
אסדות הזעם של מתק השנים רוחשות בהד התבנית את רעד הכאב הינה אני אובד באובך הכבד.
הלילה מתכנס במיתריו אל לחש השעות הרושף גידי ההכרה נרקמו מחדש אל אדמת הארץ הטובה.
סריגי השקט נעצרו בעצמם מסכי עשן של רגש אצור בלהבי המכונה האפלים הינה אני חוזר לאחור.
אלו מילים של חלום צירים לוהטים של רהב על פני חללי השמים הפרוצים התדר הזה ניפרש לעיניי. |