אני נוהג להתקבע בחצי-היסטריה לחוצה על פיתרון כמה שיותר מהיר לבעיה קטנה-כגדולה שנופלת בדרכי  במהלך היום.

אני חושב שהצעד הראשון הוא לקחת צעד אחורה, להתרחק קצת ולהזכר בכך שהלחץ הזה רק מביא לקיבעונות על פתרונות שהם הכי מהירים אבל לאו דווקא מיטביים.

ולא לפתח תלות רגשית בדיעות ופתרונות.

לקיים כל הזמן בדיקה מתמדת, ספקנית והחשוב מכל- רגועה וכמה שיותר אינטלקטואלית טהורה.

צריך להבין שהמחשבה המפוחדת שבסיס הדפוס הזה היא שאם לא אפתור את הענין מייד גם יש ספק באשר ליכולותי האינטקטואליות (לא משנה מה גודל הבעיה, ותכלס ככל שהיא יותר קטנה יש בה יותר איום כי זה יענו לא אמור להוות בעיה לאדם במעמדי וגו') ושארים ידיים והיא תינטש ותיזנח לאנחות.

אני צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני בולדוג. ושתכלס אין בעיה לתקן דברים בדיעבד ובכלל לנהל חיים בתיקון מתמיד.