חשבה שתצליח להתרגל למבטים שלהם, אבל הזמן לא מסייע, והיא נשארת פגיעה כשהיתה. חומת המגן שהקיפה בה את עצמה נותרה שברירית וחדירה. כשהגיעו נציגי קצין העיר עטף אותה כל הקיבוץ באהבה. והיא בתוך כל הכאב והחלל העצום שעטף אותה, הרגישה איך הנשיות שבה פורצת ומשוועת למגע מחודש ואהבה. את ימי השיבעה העבירו איתה החברים בתורנות, מחבקים, אוהבים, מעצבים אותה כאלמנת המחמד של הקיבוץ. נדרשה למלא את תפקידה נאמנה. להיות זו שמנידים לה בראשם כשעוברת בשביל, ההיא שהגורל הסב ממנה פניו, והיא כל כך צעירה. נדונה להישאר כך למענם, כדי שיוכלו להמשיך ולרחם, לסמן וי על השכול שפקד אותה, וכמו כל דבר בקיבוץ שייך לכולם. בלילות, כשהתפזרו, מרוצים מיציר כפיהם, היתה פושטת בגדיה, מתבוננת בראי, אל הגוף השופע, הצעיר, הצמא, מעבירה ידיה על שדיה, על חמוקיה, מבקשת את המגע החסר, את ריחו. את גופו. שפעת חייה ויצריה, מערפלים את דמותו, וככל שניסתה להיאחז בו, כך הלך והתרחק ממנה, משאיר אותה מול תהום התשוקה. בימים שבאו אחר כך התאימה עצמה בלי רצון אל המצב, אל המצופה ממנה, עד לאותו יום בו נפגשו עיניה באיש שהדליק שוב את האור בעיניה הכבויות. שברי מילים, בליל שפות, חיוך גנוב. נוגעת לא נוגעת. ראשונות לחשוד היו החברות. הן שאמונות על ערוצי המידע שמו לב לאודם הקל, לשיער שנאסף, וריח השינוי שריחף באוויר הטריף אותן ככלבי ציד המשחרים לטרף. האפשרות שאלמנת המחמד הקיבוצית מועלת בתפקידה היתה לא נתפסת, אך הן חששו פן הסימנים הם סימני שווא, ועדיין הסתפקו במבטים שואלים זו אל זו. כשחזרה אל שמלותיה הצמודות, אל המבטים הישנים שליוו אותה בכניסתה לחדר האוכל, השינוי כבר היה ברור לעין כל. בשקט שהשתרר מקצווי המטבח עד חדר השטיפה, עמדה כמו נכלמת, אך בעיניים מתריסות אל המתבוננים. אחרי שניות שנדמו כנצח, חזר קול קרקוש הכלים לשלוט בחלל, והיא ידעה, שבכל חדר בקיבוץ תהיה זו היא במרכז השיחה הערב. העונג שעלה מגופה באותו ערב, השכיח ממנה את המבטים ואת העולם מחוץ לחדרה. ניחוחות גופה וגניחותיה כמו נישאו באוויר, מתערבבים בריח הפרות שנשאה איתה הרוח המזרחית, מחלחלים אל נחיריהם של החברים העורגים, והחברות הבוערות. לכולם היה ברור. על מעילתה בתפקיד שניתן לה, אין מחילה. בתחילה עוד היתה לוקחת את אהבתה אל השבילים, מכסה בה את מבטיהם, אבל מהר מאוד הרגישה שאין היא יכולה עוד לשאת אותם. כשהבינה שנותרו לה שתי ברירות בלבד, החליטה לא לקבל שוב את התפקיד בהכנעה. היא בחרה באפשרות השניה. שוב פשטה את בגדיה, התבוננה בגופה החי, בראי, ארזה בתוך מזוודה קטנה את בגדיה, משאירה את צללית גופה המייחל בראי ואת זכרונותיה על המדף, ונתנה לרגליה לשאת אותה מחוץ לחדר, מחוץ לקיבוץ, מחוץ לגדרות. מרגישה איך בכל צעד וצעד היא משילה מעצמה את משא חייה הקודמים, איך היא הופכת קלילה מרגע לרגע, נישאת באוויר אל החופש. |