כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    53 שנים לסירוב של רוזה פארקס ונשיא שחור ראשון

    23 תגובות   יום שני, 1/12/08, 13:27

     

    היום לפני 53 שנים, 1 דצמבר 1955, רוזה פארקס נעצרה באלבמה כשלא קמה לפנות מקום ללבן באוטובוס

    "ידעתי שמישהו צריך לעשות את הצעד הראשון.."

    (בתמונה רוזה פארקס באוטובוס במונטוגמרי ב- 21 בדצמבר 1956, ביום בו בוטלה ההפרדה הגזעית באוטובוסים)
    .

    רוזה פארקס, תופרת שישבה בשורת המושבים האמצעית של אוטובוס במונטגומרי ונוסע לבן ביקש להקים אותה מהמקום השמור ללבנים, סירבה לקום. סירובה הפך לסמל ולתחילת המאבק לביטול ההפרדה הגזעית בארה"ב, שהביא לביטול התקנות המפלות בדרום.

    שורות המושבים הראשונות באוטובוסים היו שמורות ללבנים והחלק האחורי נועד לשחורים, שהיו יותר מ-75% מהנוסעים. כשלא נותרו מקומות ישיבה, היו השחורים אמורים לעמוד, או לרדת. כשלבנים ישבו בשורות הראשונות נאלצו השחורים לשלם לנהג, לרדת מהרכב ולהיכנס בחזרה מהדלת האחורית.
    הנהג שאל אם היא מתכוונת לקום. היא ענתה בשלילה. הוא איים לקרוא למשטרה. היא השיבה: "אתה יכול לעשות זאת".

    פארקס נעצרה ונקנסה (14 דולר) בעוון פגיעה בסדר הציבורי.

    באלבמה של שנות ה-50 היא הסתכנה בתביעה משפטית ואף בנזק גופני.

     

    בזכותה עלתה המודעות לאכזריות ולהשפלה בחוקי ההפרדה הגזעית.
    "כליאתה הובילה לפתיחת השערים ואל דרכנו הארוכה לחופש" - ג'סי ג'קסון.

    אירועי חורף 1955 עוררו תסיסה בקהילות השחורים בארה"ב. בעקבות מעצרה, תושבי מונטגומרי השחורים החרימו את חברות האוטובוסים 13 חודשים ופנו לבית המשפט העליון בדרישה לבטל את החוק לפיו שחורים יכולים לנסוע רק במחלקה השנייה.

    מרטין לותר קינג, אז בן 26, הפך למנהיג המאבק למען זכויות האזרח. "מעצרה של רוזה פארקס היה הזרז, יותר מאשר הסיבה לתנועת המחאה. הסיבה היתה טמונה עמוק באירועים דומים של חוסר צדק", כתב מאוחר יותר.

    חרם השחורים באלבמה נמשך 381 יום, במהלכם נעצרו רבים, כנסיות ובתי מגורים של ראשי הקהילה השחורה הוצתו ופוצצו. 

    ב-13 בנובמבר 1956 קבע בית המשפט העליון שההפרדה באוטובוסים אינה חוקית. החלטת בית המשפט פורסמה במונטגומרי ב-20 בדצמבר והחרם הסתיים למחרת. היריות לעבר אוטובוסים ופיצוצי הבתים נמשכו.


     

    רוזה פארקס (1913 - 2005), נולדה כרוזה לואיז מק'קולי באלבמה. גדלה בחווה סמוך לעיירה מונטגומרי ולמדה בבית ספר עם הפרדה גזעית. בגיל 16 עזבה את הלימודים כדי לטפל בסבתה ובאימה.

    ב-1932 נישאה לריימונד פארקס שהיה פעיל בארגוני זכויות אזרח שחורים ובעקבותיו הפכה מעורבת במאבק לשוויון זכויות. בעקבות מחאתה האישית איבדו היא ובעלה את משרותיהם וסבלו הטרדות והשפלות. ב-1957 עברו לדטרויט שבמישיגן וגם שם התקשו להתפרנס.

    ב-1965 החלה לעבוד במשרד מקומי של חבר קונגרס דמוקרטי, ובמקביל המשיכה להיות פעילה בארגוני זכויות אזרח.

     

    הרחוב בו נסע האוטובוס במונטגומרי נקרא על שמה.

    ב-1996 זכתה פארקס לעיטור כבוד מהנשיא קלינטון וב-1999 בעיטור כבוד מהקונגרס על מאבקה למען זכויות השחורים.

    ו- 53 שנים פחות כמה ימים אחרי נבחר נשיא שחור ראשון.  נצחון.

     

    .

     

    לא מי שהאריך ימים חי הרבה,
    כי אם מי שהירבה להרגיש את החיים

    (ז'אן ז'אק רוסו)

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/12/08 15:20:

      תודה על הפוסט בכלל ועל הציטוט המסכם בפרט. שאשכיל להתנהל לפיו.
        8/12/08 16:45:
      תודה
        8/12/08 08:46:
      ולי זה מזכיר את ההפרדה בבתי"ס חרדיים באלעד.
        6/12/08 21:21:

      הללויה?. זו ההוכחה שאלוהים לא יכול להיות אישה. אישה לא הייתה יוצרת עולם כל כך מעוות...
        6/12/08 12:57:

      לפי הכתוב כאן לאמריקאים לקח כ 40 שנה להכיר בה רשמית כגיבורת תרבות ולוחמת זכויות אדם שצריכה להזכר לדורות.  אני בטוח שבשנות ה 50 היא נחשבה כמוזרה ו"יפת נפש" בעיני הרוב הלבן...אני מקווה שבישראל נוכל להכיר באנשים כמוה כגיבורים כבר בקרוב. תודה על הפוסט מעורר ההשראה!
        4/12/08 20:53:


      פוסט חשוב ומושקע

      גם הצילומים

      כמו שכתב חבר

      הללויה

      אפרת*

        3/12/08 16:00:

      תיקון קטן בבקשב,

      אלה היו 18 משפחות ולא 17 כפי שכתבתי בתגובה.

        3/12/08 15:59:


      פוסט נהדר יקרה,

      אני מזדהה עם מה שכתבה אלושקה,

      מאבקים מתחילים מצעדים  קטנים של ההתנגדות

      גם אני מגיעה עם התחושה הזאת של אז

      שלמודעות הרצון של היהודים לצאת אז מסך הברזל התלוו מאבקים קטנים וגדולים של אנשים פרטיים

      ומה שהתחיל למעשה את היציאה הגדולה...  אותם שבע עשרה המשפחות בשנת שישים ושמונה שכתבו מכתב נרגש והביאו את רצונם לעלות לארץ מגאורגיה,

      המכתב הגיע אל האומות המאוחדות עם הרבה חתחתים בדרך לא דרך... ונמסר לשגריר ישראלי דאז,

      גולדה מאיר ז'ל קראה אותו בכנסת בקול רם...

      הכול התחיל משם

      אז סיפורה של רוזה הוא סיפור אופייני של המאבק שעשרות שנים לאחר מכן ראה את פרותיו

      יפהפה

      תודה

        3/12/08 04:31:

      זה לא סתם היסטוריה, זה פשוט מראה לנו דרך... כאן ועכשיו... חבל כל כך שמעטים ההולכים בה.

       הרי גם אנחנו בכאן ועכשיו זקוקים, כל כך זקוקים לגאולה, לניצוץ, למנהיג, לאומץ לב ורוח, לדרך חדשה.

        2/12/08 22:19:
      איזה כיף לקבל טור היסטורי, שמזכיר לנו שיש חיים מעבר לכאן והעכשיו הקטנוניים שלנו.
        2/12/08 18:14:

      צטט: geeee 2008-12-01 13:52:44

      האמת שזה נשמע לגמרי אחרת מהמידע שבבית הספר נתנו לנו, אז טען המורה שלי להיסטוריה שהיא היתה תופרת קשת יום וכאבו לה הרגלים ומרוב עייפות היא סירבה לקום ולא מתוך מודעות למאבק.

      זאת תגובה אופיינית של אדם קטן (בעצם- רגיל)שאינו מסוגל להבין איך בן אדם/אישה גדולה באמת המתקוממת ודורשת צדק ושוויון, למרות שלכאורה כל העולם נגדה.  קשה להיות ראשון, זה מקום בודד ודורש המון אומץ.  רוב האנשים אינם מסוגלים לכך. אמי, כשהייתה "סרובניקית" בשנות השבעים בברית המועצות, בהיותה מורה ומחנכת בבית יתומים יצאה למלחמה גלויה נגד מנהל המוסד אשר גנב כסף שהיה מיועד לרכישת נעליים ומעילים עבור 30 "ילדיה".  כולם אמרו עליה שהיא מטורפת.  חברים החרימו אותה ובעלה אף עזב אותה בבהלה... אחרי שנה מסוייטת היא ניצחה בכל המלחמות; המנהל פוטר, הילדים קיבלו את הבגדים ואנחנו קיבלנו אישור לעלות לארץ.  עד היום, כל הסיסמאות והקודים שלה קשורים בשנת לידתנו מחדש בבית,  במדינת ישראל - 1972...

      והעיקר - לא לפחד כלל!

        2/12/08 11:54:

      פוסט חשוב מעניין ומכוכב.תודה.

        1/12/08 18:14:

      1 בדצמבר 2008 ואת מקבלת ממני עיטור כבוד עבור

      התזכורות , האחת - מי אנחנו

      והשניה - לאן אנו הולכים...

       

        1/12/08 17:59:


      ביוטיוב יש כל מיני ראיונות ותוכניות על רוזה פרקס והמאבק לשוויון זכויות

      http://www.youtube.com/results?search_query=rosa+parks&search_type=&aq=f

        1/12/08 17:55:
      איזה יופי של קישור, לא הכרתי  - תודה
        1/12/08 15:51:

      כל מסע גדול מתחיל בצעד קטן.

      Neville Brothers - Sister Rosa

       

      http://www.youtube.com/watch?v=w6hUbjFdubw

       

       

        1/12/08 14:45:

      תודה לאנשים האמיצים שמצאו את הכוחות להילחם במחלה האנשוית העגומה ביותר, הרוצחת ביותר - הגזענות.

       

      תודה לך שהבאת את הפוסט הזה. 

       

      רק טוב - אלי

       

        1/12/08 14:31:
      המון תודה :-)
        1/12/08 14:25:


      שמחה שאת עושה כבוד לאישה המדהימה הזו !!!

      כנראה שהשינוי באמת יבוא מאיתנו הנשים חיוך

        1/12/08 14:02:

      היכן שיש שינוי- חפש את האישה

       

        1/12/08 13:52:

      האמת שזה נשמע לגמרי אחרת מהמידע שבבית הספר נתנו לנו, אז טען המורה שלי להיסטוריה שהיא היתה תופרת קשת יום וכאבו לה הרגלים ומרוב עייפות היא סירבה לקום ולא מתוך מודעות למאבק.

        1/12/08 13:44:

      היום גם יום האיידס הבינלאומי - לא קשור אבל חשוב גם, הרבה נשאים לא מודעים לנשאותם ומדביקים רבים אחרים.. רוצו להיבדק
        1/12/08 13:40:

      הללויה !