אני שוב עם עצמי . ישן באלכסון , מתחבק בעיקר עם הסוודרים החדשים , שמח ביום , וקצת פחות עם שקיעת החמה . צעדי גישוש קדימה אחורה , ממשיכים ללוות את היום- יום שלי , יותר נכון את הלילה – לילה שלי . רוצה לא רוצה , נוגע לא נוגע , ובעיקר בורח . בורח כי זה ממשיך להיות קל . כי זה ממכר . כי אם תברח – לא יבוא שוטר , אף אחד לא עומד עם סטופר , חוץ מהמצפון , חוץ מהלב , חוץ מהלבד .
החורף מגיע , הפוך שרוע על המיטה ומקבל אותי בזרועות פתוחות ובמרקם מלטף ולא נגמר . עד מחר . וכשמגיע מחר אני שוב קם , ושוב נע ונד בעיקר עם הלבד , בעיקר למרות הביחד והאור , והשמש והטוב והמקצוע והחברים ובכלל החיים , ועדיין עדיין , לא מוותר על המודעות הבסיסית של הלבד .
עכשיו כבר לא מחפש להיאחז בקושי ובעייפות , לא מחפש להחליט החלטות הרות גורל או לתסכל את עצמי על מר גורלי , רק למצוא , להמשיך להפוך כל אבן תחת על אץ רענן או סתם בסמטא חשוכה עד שאמצא . כמו פרח לב הזהב , כמו בכל אגדת ילדות שנגמרת טוב . נשבעתי לעצמי לא לוותר . לעבור דרך כל התחנות . כל היומרות וכל הפחדים . עד שאמצא . עד שאשלים . את עצמי . |