אם מישהו
רק היה מצליח להסביר לי
למה הקושי הזה לצעוד קדימה.
אם מישהו
היה גורם לי להפסיק לפחד
(אם רק הייתי יודעת ממה...)
אם מישהו
היה מלטף עכשיו את ראשי,
אולי הייתי מצליחה להרדם.
אם רק היה מבין
כמה קשה לתפקד
כשהבטן מתהפכת סביב השעון
ודופק מהיר מוציא אותי מכל ריכוז אפשרי.
אם רק היה כאן עכשיו
לצידי
לנגב את הדמעות
שזולגות כבר כמה ימים
ללא שליטה.
__________________________________________________________________________
גוש בגרון
והרצון לחבק אותה כל היום.
להראות לה שאני חזקה
בזמן שהכל מתמוטט מבפנים.
להוכיח לה שיש לה על מי לסמוך
ושהכל, בסוף, יהיה בסדר.
והיא מנסה להראות כל הזמן שהיא חזקה,
ומחייכת חיוך עצוב.
היא גדלה המון בקיץ הזה.
נעשתה דומה לי יותר.
רק אני מסוגלת לראות את העצב הזה בעיניים הגדולות שלה.
גם כשהיא אומרת
שהכל בסדר
אני חשה את הכאב כמו סכין חד בלב.
ויש לנו פתאום שיחות מאישה לאישה
ואני
מתגעגעת לימי התום
שידעתי בוודאות מה עובר בליבה.
היום
הכל מבולבל לי.
כואבת על זה שהיא טועמת בגיל כל כך צעיר
את הכאב של הבדידות
והכל
בגלל הפחדים העמוקים שלי.
(אם רק הייתי יודעת ממה...)
___________________________________________________________________________
נושמת עמוק,
יודעת שעכשיו אין ברירה.
צריכה לעמוד על שתי הרגליים,
ולהתרחק פיזית מהעבר.
להתחיל ממקום נקי,
ללא שרידים של כאב ממה שהיה.
להשאיר מאחור כל זכר של תסכול וכאב,
ולקחת עימי רק דבר אחד: אותה.
למקום אחר,
ולהתחיל הכל מאפס.
שוב.
ילדתי,
מצטערת שאני כל כך פחדנית.
______________________________________________________________________________
וכמו בכל לילה,
היא באה ונכנסת למיטתי,
נצמדת,
לחיים חמות ותלתלים מבולגנים,
מחבקת וממשיכה בשינתה.
ואני?
אני בוכה.
|