הים נפלא בתקופה זו של השנה, שטוח, טמפרטורת המים 22 מעלות. אני אוהב לשחות בים, חמש דקות מהבית שלי, ואני רואה את עצמי בר-מזל שאני מסוגל לעשות זאת, מתי שאני רוצה. במומבאי נרצחו אנשים שחלקם יצאו לעשות את מה שהם אוהבים, לא עלה בדעתם שזה הוא יומם האחרון עלי אדמות, מויש הולצברג לא חשב שיותר לא יוכל לראות את הוריו בבית חבד . אנשים מדברים על לוחמי אור ולוחמי חופש, ומשהו בי מתקומם, לא מקבל, וכדרכי במצבים כאלה שאינני מבין אותם, אני שואל את עצמי איפה האהבה כאן? ויצאתי לשחות בים. כששחיתי והים היה כה רגוע ומלטף, עלתה בדמיוני התמונה של קחוון החוף, הסב, המקריח, שמותו, מבטיח לזרעיו חיים חדשים, הבטחה הבאה לידי ביטוי בשחלה, האם, הבולטת מעל הכיפה הלבנה, עדיין חיה, עם נגיעת צבע צהובה, ואז הבנתי, האהבה נמצאת בקבלת שבריריותם וזמניותם של החיים. אנו חיים כאילו לעולם לא נמות, מתעלמים מהמציאות בעזרת המחשבה שאנו מאמינים בה בכל ליבנו, "לנו זה לא יקרה" למרות שהמציאות בעזרתם האדיבה של הטרוריסטים והנרצחים מראה לנו אמת אחרת, שאף אחד אינו חסין מוות. ואינני יכול שלא לחשוב, שאם היה לי מורה שהיה מלמד אותי לחיות את היום, כאילו זה היום האחרון של חיי, לא הייתי רואה בו טרוריסט, או נרצח, הייתי רואה בשניהם מורים לאהבה. |