שיעמם לו, וגם לה. המקום – אחד מאתרי ההיכרויות. הזמן – אי שם בחורף אחד, לפני כמה שנים מפה. ואז הם דיברו. וצ'וטטו. והיה להם ממש נחמד. והשיחה זרמה. והטיזינג היה הדדי. והאתגר המנטלי בתפקיד הטיזר העיקרי. אבל זה תמיד כשהוא בדיוק התחיל משהו, והיא עומדת לסיים משהו. והוא בכלל – כבר אבא. והיא עדיין לא. זה בכלל לא יכול להסתדר. בכלל. זה פשוט לא. אבל ארוחת צהריים ביחד זה נשמע מעולה. יום חופש מהעבודה. רק צריך להתפלל שיהיה יום יפה. חוף הים. זה ממש פה, אי שם בארץ. היא הגיעה כמה דקות לפניו, וכבר חצי שעה היא מתאמצת לאחר. כבר צפרו לה על הכביש, ועצרה (ממש עצרה) בשולי הכביש לשיחת טלפון לא מעניינת. והיו לה פרפרים, והיא עדיין הקדימה. והוא – אחרי כמה דקות, חנה את הרכב לידה. פיז'ו אדומה. והם הסתכלו אחד על השני, ואז אלוהים לחץ על המתג והקליק. והתבהרו השמים. ויום חורפי כחול נהיה.כשלחצו ידיים, זה היה כמו לחזור הביתה. זה הרגיש כאילו צריך לבוא חיבוק ענק במקום אותה לחיצת ידיים נטולת רגש. והוא הציע לה את מעילו, והיה הכי אבירי בעולם. ובדרך לארוחת הצהריים, על חוף הים – פה, אי שם בארץ – הוא פתאום שאל אותה אם הוא יכול לחבק אותה. זה היה לחזור הביתה. ומאותו הרגע, הכל פתאום מתערפל, ובעצם – אין שום דבר אחר חוץ ממנו. אין שום דבר אחר חוץ ממנה. אבל,הוא בדיוק התחיל משהו, והיא כבר מסיימת משהו אחר. הוא רוצה להתקדם, הוא רוצה להכיר – הוא רוצה אותה. הוא מוכן לוותר על משהו שהוא בדיוק התחיל. אושר לא ברור. קוראים לזה התאהבות. וכמו בסרטים, הם הולכים לאורכו של החוף אי שם בארץ. הם הולכים יד ביד. והשמים כחולים והלב עולה על גדותיו באושר בלתי צפוי. והם מדברים... על הילדים. שלו. על העבר שלהם. ומתחילים לתכנן את העתיד. ולמרות שהוא כבר לא בדיוק במשהו אחר, והיא כבר לבד, היה לכל האושר הזה מוות מוקדם. ארוך ומייסר. זה רק התחיל, אבל לא היה לזה שום סיכוי. כי הוא בכלל – כבר אבא. והיא עדיין לא. זה בכלל לא יכול להסתדר. זה ממש לא. אתה יודע שזה משהו שקורה רק פעם בחיים. אמרת לי את זה פעם בשיחה מאוחרת. ואני בכלל לא יודעת אם לפעמים כשאני מתגעגעת – זה אליך, או לתחושה ההיא של אושר עילאי שהוחמץ. ועכשיו אני מתגעגעת,אבל זה יעבור לי עוד מעט. ויודעת שגם האושר יחזור עוד... יום אחד. |